מה קורה לנשמה לאחר פטירת האדם?

שלושים יום לפני הפטירה מתחילה הנשמה להיפרד מהגוף. בעלי רגישות רוחנית גבוהה מסוגלים להבחין בכך. ידוע על אנשים שחשו במותם המתקרב.

בשעת הפטירה עצמה, הנשמה רואה את הבורא. בזוהר הקדוש מובא: אין הנשמה יוצאת מהגוף עד אשר הקדוש ברוך הוא מתגלה לה, ואז יוצאת הנשמה לקראת בוראה בשמחה ובאהבה.

עוד אומר הזוהר הקדוש כי ברגע המיתה מורשה האדם לראות את הבלתי-נראה, ואז הוא רואה את קרוביו ואת ידידיו שכבר נמצאים בעולם הבא. הם נראים לו כפי שנראו בעולם הזה, והוא מכיר אותם. אם הוא נמצא ראוי לעולם הבא, הם מגלים אותות שמחה על כך.

מיד לאחר המוות מצויה הנשמה במבוכה גדולה. תשומת ליבה נתונה לגוף שבו שהתה עד עתה. רוב האנשים מזהים עצמם בחייהם עם הגוף דווקא, ולכן קשה הניתוק לנשמתם. כתוצאה מכך נמצאת הנשמה בימים הראשונים בשבי הגוף, כביכול. ספר איוב מזכיר זאת באומרו: "אך בשרו עליו יכאב, ונפשו עליו תאבל" (י"ד, כ"ב). תופעה זו קיימת בחריפות יתר בזמן שהגוף טרם נקבר. הנשמה מזועזעת ממה שקרה לגוף. היא מבחינה באימה בתהליך של הטהרה ושל הקבורה. זוהי גם אחת הסיבות שבגללן מדריכה היהדות להתייחס אל הגוף בכבוד רב. ניתן לשער כמה גדול יהיה כאבה של הנשמה אם היא תראה את הגוף, משכנה הקודם, נטוש, מופקר או מבוזה.

במשך שבעה ימים נודדת הנשמה הלוך ושוב מן הבית אל הקבר ומבכה את גופה. באותם ימים נוהגים היהודים מנהג אבילות - לשבת "שבעה". במשך שבעה ימים נמצאים הקרובים בבית הנפטר, מתייחדים עם זכרו ומתפללים לעילוי נשמתו.

צער זה של הנשמה אינו כאב פיזי. הנשמה מבכה את המעטה הגשמי שלה, כפי שאדם מבכה את ביתו החרב. הגוף והנשמה עברו בשותפות דרך ארוכה, הם עברו את העליות והירידות בחיים. נוצר ביניהם קשר הדוק, ועל כך באה הבכייה.

חטאים מסויימים שעבר עליהם האדם בימי חלדו, מביאים את נפשו לאחר המוות לייאוש גדול ולמצוקה, והנשמה כמו מתעופפת מקצה אחד של העולם לקצהו השני, כי היא אינה מוצאת מקום לשכון בו. חכמי הקבלה מכנים תופעה זו בשם: "כף הקלע". זוהי תחושה נוראה. האדם חש כמו כדור הנזרק מצידו האחד של העולם לצידו השני. בספר שמואל נאמר: "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך, ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע" (שמואל-א' כ"ה, כ"ט).

ידוע, שזמן קצר לאחר הקבורה מתחיל הגוף להרקב בקבר. התלמוד מלמד שהרימות (התולעים) גורמות למת כאב כדקירות מחט לאדם חי. הכוונה היא לעינויים רוחניים הנגרמים לנשמה, כאשר היא רואה כיצד בית חייה הולך ומתפורר. תהליך זה מכונה בשם "חיבוט הקבר" - עונשו של הקבר. מה שמתרחש עם הגוף בקבר עלול להיות נורא מעונש הגיהנום. בספר "נפש החיים" נאמר: "עונש הגיהנום איננו, בעצם, לא עונש ואף לא נקמה, אלא החטא עצמו מעניש את האדם. כל המעשים רשומים, והאדם מקבל את עונשו מן הכוחות הרעים שהוא עצמו יצר על ידי מעשיו".

מצב הנשמה תלוי באדם עצמו. ככל שהאדם היה תלוי במהלך חייו בגופו ובחיים הגשמיים ביתר שאת, יהיו ייסוריו לאחר מותו מרים יותר. מי שבחייו היה מרוכז בצד החומרי של החיים, יתקשה - יותר מאחרים - לחוות את כליון גופו ואת אובדנו. לעומתו, אלו שחיו חיים רוחניים אינם מודאגים מחיבוט הקבר, שכן גם בימי חייהם הם השתמשו בגופם רק למען המטרה הרוחנית שהועידה לו התורה, ולכן, המעבר לעולם הרוח אינו קשה להם. זהו מעבר שהם התכוננו אליו כל שנות חייהם.

בהיותנו כאן, אנו מביטים בהוויה כולה מזווית ראייתו של הגוף, אולם המבט הנכון הוא המבט הנצחי: הגוף הינו לבוש זמני, בעוד הנשמה שהיא עיקרו של האדם, היא נצחית ונותרת לחיות בעולם הבא גם לאחר מותו של האדם.