מה משמעות המושג 'גלות רוחנית'?

גלות משמעותה להיות מנוכר ומרוחק מן הבית הטבעי, לנדוד למרחקים. לפעמים מתבטאת הגלות במרחקים רעיוניים, ולאו דוקא גשמיים. כאשר כשרונותיו הטבעיים של האדם, מטעניו הרוחניים ופנימיותו האמיתית אינם מגיעים לידי מיצוי מלא, הוא נמצא בגלות. מי ששרוי בהלך רוח גלותי, אינו יכול להיות מאושר באמת, גם אם חזותו החיצונית מביעה אושר.

כאשר הוציא ה' את בני ישראל ממצרים, הם אמנם הותרו מכבליהם, אך נשארו עדין במצב של 'גלות' פנימית. הם עדיין רדפו אחר כל מה שהורגלו אליו בהיותם במצרים. הם נשארו כבולים אל המזון המקובל במצרים ואל התרבות המצרית. מסיבה זו הם הביעו את שאיפתם לחזור למצרים "הלא טוב לנו שוב מצרימה" (במדבר י"ד, ג'), למרות הדיכוי והשעבוד שהמתינו להם שם.

עם ישראל יצא מעבדות לחרות רק בעומדו למרגלות הר סיני ובקבלו את התורה, וכפי שהתבטאו חז"ל (אבות ו', ב'): "אין לך בן חורין, אלא מי שעוסק בתלמוד תורה".

במבט ראשון קשה להבין זאת. התורה היא מערכת הלכות ואורח חיים המוכתבים מפי הבורא. מערכת המצוות והאיסורים נראית ההיפך מחירות, שהרי 'חירות' היא לכאורה האפשרות לחיות ככל העולה על דעתי. אם כן, כיצד ניתן לכנות מערכת דינים מגבילים בשם 'חירות'?

האדם הוא תשלובת של כמיהות וכיסופים, חלקם מרוממים וחלקם הרסניים. לשם הגברת תוחלת החיים ואיכותם מוטב להימנע מהמרדף אחר הגורמים ההרסניים, גם אם הם מושכים את ליבנו וקורצים לנו.

איש מאיתנו אינו אובייקטיבי דיו כדי לדעת אלו מכיסופינו הפנימיים חשוב לרסן ואלו מהם יש להמריץ. אין מערכת שנוצרה בידי אדם שתוכל לעצב ולקדם את כל הכוחות החבויים בלב האדם. מערכת שהיא מעשה ידי אדם, סופה לסכל קידום אנושי, כי היא מדכאת כיסופים שיש בהם כדי להועיל. אם יש תקוה לאנושות, היא יכולה לנבוע רק ממקור שיהיה מחוץ למערכת של העולם הזה ומעבר לסוביקטיביות האנושית. וזהו בורא העולם!

איש אינו מסוגל להכיר את האדם כה טוב כפי שמכירו בוראו. בורא האנושות נתן לברואיו 'ספר הדרכה' שיורה להם כיצד יוכלו לנצל במלואו את הפוטנציאל הגלום בנפשם. הוראות אלו כוללות חוקים המסייעים לבני האדם לפתח את כישוריהם המולדים, להגביר את תחושת החירות האמיתית הנמצאת במעמקי נשמתם, ומאידך לשלוט ביצריהם ולהגביל את תאוותיהם. אותו ספר הדרכה היא התורה.

לכן, כאשר נתן ה' את התורה לעמו ישראל בהר סיני, הוא גם העניק להם את חרותם. דווקא חיים לאור התורה הם חיי חרות. ללא התורה היו בני האדם נותרים כבולים לתכתיבי תאוותיהם. תאוות אלו נוצרו על ידי תכתיבי החברה ועל ידי התנאים החומריים המקיפים את בני האדם. החירות האמיתית והיחידה היא חירות מדחפיו הלא ראויים של האדם. התורה מגדירה את הרע ומדרבנת את הטוב. היא מכוונת את האדם לאופקים חדשים ויוצרת בו מוטיבציה להשביח את עצמו ואת העולם. ללא התורה נותרת האנושות טרף למכשולים שהיא עצמה הציבה בדרכה.

מצרים – שהיתה בזמנה אחת התרבויות המתקדמות בעולם – נושאת בשמה את המשמעות העברית של 'מצר צר'. כפי שגדר מגבילה את התחום הכלול בה, כך גם השאיפות הבלתי מבוקרות של תרבות מצרים, דיכאו את רוח האדם למרות חיצוניותן המושכת. עם היציאה ממצרים נוצר צורך לפרוץ מצר זה שהכתיבה לנו מצרים בתרבותה ובמעשיה.

הגאולה ממצרים נעשתה בשני שלבים: כאשר הוציא הקדוש ברוך הוא את ישראל ממצרים הוא שיחרר אותם מהסביבה הכובלת, מהשעבוד לתרבות הכפופה לחטאים, לעבודת אלילים ולאי-מוסריות. במעמד הר סיני קיבלו הן עם ישראל והן העולם כולו את המפתחות לחירות אמיתית וחיובית.

מתן תורה נמשל למפתח. המפתחות פועלים רק כאשר האדם מעוניין לפתוח באמצעותם דלת נעולה, אולם אם האדם נהנה מתא הכלא שבו הוא נמצא, אם הוא חושש מפני החופש, אין כל תועלת במפתחות. חופש הבחירה נתון בידו והשחרור מהכלא תלוי בו בלבד.

עם ישראל נמצא מזה שנות אלפיים בגלות. במובן מסויים, הוא מעולם לא יצא סופית ממצרים, המסמלת את דיכוי רוח האדם באמצעות התמכרות לתאוותיו. במקום הדיכוי הפיזי, נתון כיום רובו של העם היהודי בגלות מסוג חדש. הגלות העכשווית זהה לגלות העבר, הרוח היהודית נתונה גם כיום בגלות. 'גלות' משמעותה, כאמור, הגבלת הפוטנציאל של האדם ושל העם. הבורא העניק לעם ישראל 613 מצוות. מצוות אלו מעודדות כיסופים יצירתיים ומסוגלות להפוך את היהודי לבלתי מוגבל. בנוטשו שדה פעולה נרחב זה הוא יוצא לגלות.

בגלות הפיזית פגמו הדיכוי, הדעות הקדומות וההמונים הנבערים ביכולתו של כל יהודי להביע את עצמו באמצעות התורה. בגלות הרוחנית ההשפעות הינן מתוחכמות יותר וסמויות מן העין. יהודים רבים בדורנו סבורים שהתורה הינה מיושנת ושמצוותיה מגבילות, כי הם נמצאים במצב של גלות. כשרונותיהם הרוחניים אינם תואמים את פנימיותם ואינם מסוגלים לפרוח.

מעל שערי העולם המערבי מתנוססים שלטים זוהרים ובהם מנצנץ המסר: 'שחררו את עצמכם מן השעבוד!' חשוב להפנים שהחלום האמריקאי על חופשה בת 365 יום בתשלום, הינה התאבדות רוחנית. חירות רוחנית דורשת עמל, והיא תורמת לאדם עצמו בהתאם להשקעתו בה.