במה מתבטא יחודו של האדם?

חייו של האדם עלי אדמות, מעשיו ומחשבותיו, מהווים מסכת רחבה ומורכבת. איננו מודדים את האדם לפי קומתו ומשקלו, כוחו וגבורתו, ואף לא לפי מעשיו החומריים. גדלותו של האדם אינה נמדדת בכך שהספיק לאכול במשך חייו מספר קילוגרמים בלתי מבוטל של בשר ולחם ולבקר מאות פעמים בבתי שעשועים. גם אדם שהצליח ליצור מכשירים משוכללים המנעימים את חיי האנושות עלי אדמות, אינו נחשב עדיין לאדם שאליו התכוון היוצר.

במה מתבטא ייחודו של האדם? האם בעובדה שיש ביכולתו לחצות אוקיינוסים ולהגיע לארצות שמעבר לים בתוך שעות, בעוד שלפני מאות שנים נדרשו חודשים רבים לצורך נסיעה זו? הן כל ההמצאות שהאנושות מתפארת בהן הינן אמצעים בלבד. אמנם ניתן לנצל אותן לטובה, אולם באותה מידה ניתן להופכן למכשירים הזורעים הרס וחורבן. האדם אינו נבחן ביכולתו לייצר אמצעים, אלא ביכולתו לכוונם להשגת מטרות אמת.

כל אדם הוא יציר כפיו של הבורא. כל אדם נברא בצלם אלוקים, ומלבד הווייתו הגשמית ועיסוקו באכילה, בשתייה ובשאר צרכי הגוף, שוכנת בו נשמה רוחנית. נשמה זו מהווה את חייו, מקיימת את גופו ומזרימה בו רוח חיים. יצירה זו היא אותו חלק אלוק ממעל אשר נאצל ממרומים, ועל פי רצון הבורא נשלח לארץ כדי להוות נשמת חיים לגוף החומרי. נשמת חיים זו נשלחה במטרה למלא תפקיד אשר למענו נברא העולם כולו. מטרתו של האדם עלי אדמות היא עשיית מעשים טובים, אולם במשעול חייו ניצב האדם מול תכונות והרגלים המקשים עליו ומפריעים לו להגיע להשגים מרביים.

האדם הוא יצור שאפתן. בכל אדם קיים טבע לשאוף תמיד למה שאינו בהישג ידו. השאפתנות המוּלדת של האדם - מקורה בגעגועי הנשמה. הנשמה באה מהעולם העליון, עולם של גדלות ושל יופי, והיא נכנסת לגוף האדם. הנשמה מתאבלת על הירידה, היא עצובה ומתגעגעת למקום שמשם היא באה, אבל הגוף אינו מבין מפני מה בוכה הנשמה. הוא מחפש להרגיע את בכיה של הנשמה בדברים גשמיים, אך הוא טועה טעות חמורה, שכן ככל שיפנק הגוף את הנשמה - "גם הנפש לא תמלא" (קהלת ו', ז'). זאת מפני שהנשמה באה מעולם אחר, מעולם שלגוף אין בו השגה או ציור מה רבים הם גודלו ויופיו.

כל מה שייתן הגוף לנשמה בעולם הזה, לא יספק אותה, משום שהנשמה מחפשת דבר שלא קיים בעולם הזה. היא מחפשת את הנצחיות, את הזיו ואת הגדלות, את היופי ואת ההדר, הנמצאים במקום שממנו הגיעה. כל אלו אינם נמצאים בעולם הזה. כל הצלחות העולם הזה - אין ביכולתן להרגיע את געגועי הנשמה לכור מחצבתה.

המציאות הבלתי פתורה של געגועי הנשמה – מחכמתו של הבורא היא. הבורא רצה שהאדם לא ישכח מי הוא, מניין הגיע ולאן הוא הולך. הקדוש ברוך הוא רצה שהאדם יזכור שמטרת בריאתו נשגבה היא עד מאוד, וכדי להבטיח זאת, נטבעה בנפשו הנטייה המציקה לא להתקשר לעולם הזה.

מצד שני, ניתנה לאדם תורה המעדנת את טבעיו ואת הרגליו, מדריכתו למעשים טובים, להתעלות ולהידבקות בשוכן מרומים. על האדם למלא בחייו את תפקידו בשקידה, לזכך ולעדן את מידותיו, להקדיש את לבו לרחמים ולחסד, לאהבת הזולת ולמעשים טובים, ובקרבו פנימה עליו לשאוף להתרוממות ולמיצוי יכולתה של הנשמה העילאית השוכנת בקרבו.

כדי שיעמוד האדם במשימותיו, זקוק הוא לתרגול יום-יומי שיזכיר לו את העקרונות הגדולים שלאורם עליו לחיות. לדוגמה, לא די לו לאדם שידע שיש א-ל אחד, אלא עליו לומר זאת בפיו פעמיים ביממה: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד!" מלבד זאת, עליו לכתוב דברים אלו בדיו על קלף ולהכניס את הקלף לתוך "בתים" הנקראים "תפילין", ולהניח אותם יום-יום. כמו כן, עליו לכתוב פרשיות מהתורה ולקבוע אותן על כל המזוזות שבפתחי הבית. מצוות אלו מסייעות לאדם לזכור ש"ה' אחד"!

המצוות מסייעות ליהודי להיות קשור לרעיונות ולעקרונות נעלים. כאשר הוא חי את המצוות, הן הופכות לחלק מהווייתו. המצוות מסייעות לאדם להיות ער ליהדות ולסלול דרך חיים עמוקה ומלאת תוכן רוחני.

חזונות מוסריים גדולים ומקיפים, אולי דווקא משום שהם כה גדולים, קשים הם ליישום בחיי היום-יום הפשוטים. המצוות המעשיות הן המרכיב העיקרי של החינוך התמידי, והן המיישמות את הרעיונות ומקרבות אותם ללב. הביטוי המעשי הברור של הרעיונות נותן גם אפשרות לביקורת עצמית מעמיקה ומעשית יותר. דווקא בדורנו, הלוקה ברדידות של ערכי המוסר היסודיים, קיימת משמעות מכריעה לפעולות מעשיות אלה.

רעיונות גדולים ומקיפים נתפשים בשעותיהם היפות בעיקר אצל אנשים גדולים. לעומת זאת, המצוות המעשיות מתאימות לכל אדם ובכל שעה, והן מסייעות לו להתקשר אל האידיאלים עצמם.