מהו המושג אהבה?

'אהבה' כפי שהיא נקראת בשפת העם, מילה נאה היא. רק מועלית היא על שפתיים, וכבר מציתה היא אש בלבבות צעירים, מעוררת את דמיונם ומשנה את אישיותם. כאשר עולה היא על שפתי אדם מבוגר ומנוסה, מעוררת היא רק גיחוך קל, מהול בחשד, כי כמה לבבות כבר שברה מילה זו, מה היא עוללה בכוחה המיוחד, וכמה עולמות היא החריבה?

'אהבה חופשית'! בני אנוש הורגלו להיתלות במילים ולהשתכר מצלצולן. לאמיתו של דבר, אהבה זו אינה חופשית. אם נשאל במהירות: 'מה זאת אהבה?' נשמע 'מהזאתאהבה'...? כלומר, מה זאת תאווה... האהבה במקורה השגוי דומה לתאווה. הן אולי אפילו מילים נרדפות. 'אני אוהב בגלל שאני תאב'.

לפי תפיסת היהדות, אהבה היא לא תאווה. חד וחלק! האהבה מתחילה באות א', ואילו התאווה מתחילה באות ת'. המרחק בין אהבה לתאווה הוא כה גדול, עד שהן נחשבות כדבר והיפוכו.

מקובל לומר שלא ניתן להגדיר את מושג ה'אהבה' במילים. הקושי נעוץ בעובדה שאהבה היא תהליך רגשי, וקשה לאדם לבטא את רגשותיו ולהבהירן במילים. האהבה מסוגלת לנתק את האדם מעיסוקיו ולמנוע ממנו כל חשיבה על דבר נוסף.

כאשר אדם אומר: "אני אוהב", הוא מבטא את תחושת ההנאה המלווה את רגשותיו. כוונתו לומר: "אני נהנה מאוד להיות במחיצתך, אני נהנה מאוד להעניק לך". למעשה, לא האהבה הסתמית מקשרת בין האוהב לנאהב, אלא ההנאה הנוצרת מהקשר שביניהם.

אם אני אוהב פרח, אני לא קוטף אותו! אם אני אוהב ציור, אני לא קורע אותו! אם אני אוהב ציפור, אני לא לוכד אותה!

אם יאמר לך אדם: 'אני אוהב אותך', כי אתה יפה או עשיר, לא ברור כלל שהוא אוהב אותך. יתכן שהוא פשוט מאוהב בעצמו, ואתה ברגע זה מספק לו את צרכיו. מובן שכדי לספק את צרכיו, הוא יהיה חייב בתמורה לספק את צרכיך, אך לא מאהבה, אלא כתשלום. למען מטרה זו הוא יהיה האיש הכי מקסים בתבל: אוהב, מפרגן, מתחשב ומפנק. הוא יאמר לך כמה אתה מתוק ומקסים. הוא יהיה לעת מצוא גם משורר, פייטן ורומנטיקן בלתי נלאה... אך זהירות! אין להתרגש מכך יתר על המידה! אין להסתנוור, הכל זמני! במהרה יפוג החלום! כאשר יתרגל האוהב, תתפוגג אט אט הקירבה. נדיר למצוא אהבה מסוג זה כשהיא מאריכה ימים.

הסיבה לכך היא שאחד מסוגי הריגושים החזקים ביותר של האדם הוא הצורך לחדש: שנה חדשה, מכונית חדשה, בית חדש, בגד חדש. האויב מספר אחד של הריגושים הוא ההרגל! יתכן שההתרגשות הראשונית - ירח הדבש - לא תמשך לאורך זמן. בִּדקו וראו שהרבה משירי האהבה מלאים באכזבות ובצער פרידה, קנאה וחוסר אמון, לבבות שבורים, דמעות וכאב. הם שירי אהבה-אכזבה... כי הרציונל העומד מאחורי אהבה-תאווה הוא: אני לא אוהב אותך, כי אם את מה שאני מקבל ממך.

חשוב להבהיר: זוגיות הבנויה רק על התרגשות וסיפוק יצרים טבעה בדרך כלל לחלוף. בעקבות כמות האכזבות, פרידות וגירושין, אנשים פוחדים כיום לאהוב, מחשש שלבסוף יתנפץ הכול אל סלע המציאות.

*

המושג 'אהבה' נתפס, כאמור, אצל האדם המאמין בצורה שונה. הוא מצווה על ידי בוראו להקים משפחה, והוא מבין ומכיר בעובדה שאין אפשרות ששני אנשים שונים יתאימו זה לזה ויגיעו להבנה מלאה, ללא גורם מאחד ומדבק. למען מטרה זו יצר הקב"ה את הגורם הנפלא ששמו אהבה. רגש האהבה סולל את המסילה לקרוב לבבות ומסקל מכשולים המצויים בדרך. האהבה מהווה אמצעי ותמרור-דרך להשגת המטרה הסופית - הקמת משפחה. גישה זו שונה באופן קוטבי מהגישה הרואה בנישואין את "מציאת האהבה".

איחוד גשמי בין שני אנשים אינו יוצר מיזוג מוחלט, לכן יצר הבורא את הצורך הרוחני באהבה, ושתל אותה במערכת תחושותיו של האדם. כך תתאחדנה נשמותיהם של בני הזוג לנשמה אחת, דבר שהיה נמנע לו היה הקשר ביניהם חומרי וטכני בלבד. כאשר הם אכן אוהבים זה את זה, נעשה הבורא שותף עמהם, ומשכין את שכינתו ביניהם.

התורה עצמה מלמדת מהי הדרך האמיתית לטיפוח קשרי האהבה בין בני הזוג. היא מספרת על יצחק אבינו שנשא לאישה את רבקה (בראשית כ"ד, ס"ז): "ויביאה יצחק האהלה שרה אמו, ויקח את רבקה, ותהי לו לאישה, ויאהבה". רק לאחר הנישואין מסופר בתורה על האהבה שקישרה בין השניים.

אהבה זו שונה לחלוטין ממושג האהבה המקובל בחברה בת ימינו, לא רק מבחינת לוח הזמנים, אלא גם מבחינת המהות הפנימית. דרכה של אהבה הנוצרת לפני הנישואין היא שבעת הנישואין היא מגיעה לנקודת שיא, ולאחר מכן מתחיל תהליך נסיגה. למחרת הנישואין עלולים החיים המשותפים להפוך אט אט לשגרתיים ואפורים. אותם יסודות סוערים שהזינו את רגשות החיבה, הולכים ונעלמים. אימרה מפורסמת אומרת שהנישואין המערביים דומים לקומקום רותח שכיבו את האש מתחתיו, והוא הולך ומצטנן. שעת הנישואין היא שעת כיבוי הקומקום...

לא לשוא מקובל בתרבות המערב להשוות את מסגרת הנישואין לכלוב של זהב, אשר הנמצאים בו חפצים להיות מחוצה לו, ואלו הנמצאים בחוץ חפצים בכל מאודם להיכנס פנימה.

רוב האנשים רואים בטעות בהנאה מטרה בפני עצמה. למעשה, הם אינם מאוהבים בבן הזוג, אלא מאוהבים באהבתם, כלומר, נמשכים אל ההנאה שהם חשים בקשר שנוצר עם בן הזוג.

הם רודפים תדיר אחרי חוויות האהבה, ומדלגים על העניין העיקרי, החשוב יותר, על שלב הקשר העמוק בין בני הזוג. ממש כמו אותו ילד המעדיף ללקק את הממרח מעל פרוסת הלחם, ומדלג על המטרה העיקרית - אכילת הפרוסה.

מבט שגוי זה הרואה בהנאה שבאהבה מטרה בפני עצמה, גורם לכך שרבים מהזוגות הנשואים אינם משקיעים די מאמצים ליצור קשר עמוק עם בן הזוג. הם נהנים זה מזה, ודי להם בכך. למעשה, הם מפסידים את ההנאה האמיתית והעיקרית, משום שאינם מודעים לעובדה הבסיסית שככל שיגדל ויתהדק הקשר ביניהם, תגדל באותה מידה עוצמת ההנאה האפלטונית שבאהבה.

יש אנשים הנישאים זה לזה רק לפי תכתיב החושים. הם הולכים שולל אחרי מראה העיניים. דחפים בלתי מבוקרים משלים את הצעיר שהוא אמנם אוהב את בת זוגו 'אהבת אמת', והוא אכן משוכנע ש'אהבה בת שמים' זו תישמר במלוא עוצמתה לנצח. אולם... בהמשך הדרך הוא מתפכח ועומד על טעותו.

לעומת זאת, האהבה שעיקרה נוצר לאחר הנישואין, מצויה בעלייה מתמדת. האהבה האמיתית אינה אהבה שטחית הניזונה מגירויים, אלא אהבה המבוססת על הערכה ועל הדדיות. אהבה זו מהווה מנוף אדיר שבעזרתו מסוגלים בני הזוג להתעלות ולחוש באושר אמיתי, גם לאחר שנות נישואין ארוכות וגם בשנות זקנה ושיבה. הניחוח ההתחלתי מסוגל להמשיך לרחף בבית ולהזין את החיים המשותפים לאורך עשרות שנים.

קשר חזק נוצר בעקבות רעיון משותף ומשאת נפש דומה. איש ואישה באים בברית יחדיו, כדי לעבוד יחד למען אידיאל וחזון משותפים. הנישואין מאחדים וממזגים את התחום הפיסי שבאדם עם התחום הרוחני. היהדות אינה מתייחסת בצורה שלילית ליסוד הפיסי שבאהבה. אך היא משתדלת להחדיר ליסוד זה זוך ועדנה. באמצעות הנישואין עשויים האיש והאישה להגיע לספירות גבוהות ביותר.

חיי משפחה מוצלחים מהווים ביטוי נאות לחרותו הפנימית של האדם. הם מאפשרים הן לאיש והן לאישה להתקדם, להתרומם ולהתעלות בכיוון הנכון. קשר זה יש בו משום "נישואין" ו"קידושין", כלומר, התנשאות וקדושה במובן הנעלה של מילים אלו. חיי הנישואין דורשים מאיתנו כשרון אמנותי לעצב את עצמנו במתכונת של "צלם אלוקים" שהאדם נברא בו, וצעד זה אמנם מבטיח תוצאה של התחדשות מתמדת.

הנאמנות, הדאגה הכנה לבן הזוג והרצון להיטיב לו בכל עת ובכל מצב, הם המבטאים את האהבה, את היסודות האיתנים שהבית נבנה עליהם ואת חוסנה של המשפחה. את חוזקו של הקשר ניתן לבחון לאורך השנים. קשר אמיתי הולך ומתהדק, ואף הולך ומעמיק.

ככל שבני הזוג ישתדלו להגביר את האהבה על ידי נתינה רצונית, היא תשתרש עמוק יותר בנפשם, עד שתהפך לאהבה עצמית ולנתינה טבעית. לעומת זאת, כאשר לא ישתדלו להתאחד על ידי נתינה, תישאר האהבה חיצונית ותובענית.

אחד הכלים הנהדרים ביותר לעידוד האחדות ולהשלמת הנתינה ההדדית הוא הקשר הגופני. הרגשות הנפלאים שחשים בני הזוג במערכת היחסים ביניהם, מגיעים לשיאם בקשר הגופני שבין הבעל לאשתו. למעשה, זהו אחד האמצעים האדירים ביותר שניתנו לבני זוג נשואים כדי שיוכלו לחוות קדושה ולהשיגה. ואמנם, רצון הבורא הוא שהם יחזקו ויאמצו את הקשר הפנימי שנוצר ביניהם, ויביאוהו למדרגות גבוהות ונאדרות בקודש.