האם ספרי ההסטוריה לא סותרים את התנ"ך?

האובייקטיביות של מקורות המקרא ללא משוא פנים, אין לה אח ורע במסמכי העולם הקדום. אין מסמך אנושי המתחרה בהם. לא מצאנו בשום מקום אחר עלי אדמות תיאור מלא, בהיר ומשופע בגינויים חריפים כלפי טעויותיהם ושגיאותיהם של המלכים, כפי שמצאנו בספרי המקרא על מלכי ישראל. מעולם לא הגיש עם דיווח כה בלתי משוחד כמו זה המצוי במקרא על מפלותיו וכישלונותיו בשדה קרב ועל המסים שחייב היה להעלות לעמים אחרים. ההיסטוריונים המצריים, לדוגמה, היו זהירים ונמנעו מדיווח על כל פרט שהשפיל את הממלכה או את המלך. הדוגמאות שנביא יציירו את דרגת הדיוק המקראית שאין לה, כאמור, אח ורע.

בספר מלכים מסופר על נפילת שומרון (מלכים ב', י"ח, ט'-י'): "ויהי בשנה הרביעית למלך חזקיהו, היא השנה השביעית להושע בן אלה מלך ישראל, עלה שלמנאסר מלך אשור על שומרון, ויצר עליה. וילכדה מקצה שלש שנים"

הכתיב של המילה "וַיִּלְכְּדֻהָ" נראה כלשון יחיד, כאילו הכוונה למלך שלמנאסר. אולם הניקוד מלמד  שהמילה מכוונת לרבים.

בכך רומז לנו הנביא כי האשורים הם שכבשו את העיר ולא שלמנאסר. חפירות שנערכו בזמן החדש העניקו הסבר שנראה חריג ומשונה. שלמנאסר אמנם שם מצור על העיר, והמצור נמשך שלוש שנים, אולם הוא עצמו מת בטרם הכניע את העיר. העיר נפלה בחודש הראשון למלוך יורשו סרגון, ובניקוד המילהרמוזה עובדה זו בדייקנות, כדי למנוע טעות.

לאחר שכבשו האשורים את שומרון, הם הגלו את תושבי שומרון לאשור: "ויגל מלך אשור את ישראל אשורה, ויניחם בחלח ובחבור נהר גוזן וערי מדי" (מלכים ב', י"ח, י'). בארץ ישראל הם הושיבו אוכלוסיה אחרת, כמנהגם בכל ארצות כיבושיהם: "ויבא מלך אשור מבבל וכותא ומעוא ומחמת וספרוים וישבו בערי שומרון תחת בני ישראל, וירשו את שומרון וישבו בעריה" (מלכים ב', י"ז, כ"ד).

קביעה זו של המקרא אמנם מתאימה בדיוק לכתוב בכתביו של המלך סרגון: "בשנה הראשונה למלכותי כבשתי את שומרון, שביתי 27,290 אנשים, מקרבם הולכתי שבויים. לקחתי 50 מרכבות כתוספת לכוחי הצבאי... שבתי ועשיתי יותר מקודמי ביישוב הארץ. אנשים ממדינות שידי כבשה יישבתי בתוך הארץ, מיניתי עליהם את קציני למען ישלטו בהם, כפיתי עליהם מסים ומנחות בהתאם לנוהג האשורי.

שמו של סרגון הוזכר במקרא רק פעם אחת (ישעיהו כ"ח, א'). תגליות הוכיחו שסרגון היה יורשו של שלמנאסר, ואחד מהמלכים האשוריים הגדולים ביותר. אך עד לשנת 1845, השנה שבה נחשף ארמונו על ידי הארכיאולוגים, היה קטע זה בתנ"ך המקור היחידי ששימר את שמו.

כתובות סנחריב מפיצות אור נוסף על אמינותה חסרת התקדים של עדות המקרא. על פי המקרא, עלה סנחריב על כל הערים הבצורות ביהודה וכבש אותן, ומלך יהודה, חזקיה, שלח למלך אשור לכישה לאמור (מלכים ד', י"ח, י"ד): "חטאתי, שוב מעלי, את אשר תתן עלי אשא. וישם מלך אשור על חזקיה מלך יהודה שלש מאות ככר כסף ושלושים ככר זהב".

בדין וחשבון של סנחריב ממסע זה מצאנו כתוב: "וכאשר נכנע חזקיה מארץ יהודה תחת עולי, ו46 מערי המבצר החזקות שלו, וערים קטנות יותר בסביבותיהן לאין ספור, בעזרת התקפות אילי הברזל ובהתקרבות מכונות גרזנים ומבקיעים, אני הכנעתי אני כבשתי..."

אל נכון, ההסכמה של שני מקורות נפרדים אלו מעוררת השתוממות. לא מצאנו בתולדות האנושות תיאור של מפלה על כל פרטיה המשפילים, מדווחים על ידי העם המנוצח בצורה כה חסרת פניות, כפי שמצאנו בעדות המקרא.

מסע המלחמה הסתיים במפלה שהכריחה את האשורים לסגת מירושלים, אך הואיל והאשורים – בניגוד מוחלט למקרא –לא העידו מעולם על מפלותיהם או על בלימת מתקפתם, אין הם מציינים כלל נסיגה זו, אף כי תולדותיהם מוכיחות כי הם לא כבשו את ירושלים. לעומת זאת, מפלתם הייתה מהממת כל כך, עד כי ההיסטוריון היווני הרודוטוס נאלץ לאשר אותה. הוא ייחס את הנסיגה ללחץ שנוצר על ידי מכת עכברי שדה שאכלו את החצים, את מיתרי הקשתות ואת רצועות העור של מגיני האשורים...

עדות המקרא בפרשה זו מסתיימת בתיאור הירצחו של סנחריב (מלכים ב, י"ט, ל"ו –ל"ז): "ויסע וילך וישב סנחריב מלך אשור וישב בנינוה. ויהיה הוא משתחוה בית נסוך אלוהיו, ואדרמלך ושראצר הכוהו בחרב, והמה נמלטו ארץ אררט, וימלוך אסר חזון בנו תחתיו".

בניגוד לעדות מקראית זו, הכרוניקה הבבלית קובעת שבעשרים בטבת הרג בנו של סנחריב את אביו בעת התקוממות. מפורש אם כן, שהוא נהרג רק על ידי אחד מבניו. דיווח דומה נמסר גם על ידי ברוסוס ונובוניד, ההיסטוריונים הגדולים של אשור. בהתחשב בכך שעובדה זו היא בעלת חשיבות ממדרגה ראשונה בהיסטוריה הבבלית-אשורית, עלינו להסיק, לכאורה, על פי היגיון פשוט, שהעדויות הבבליות אמינות יותר מזו המקראית. אך למרות זאת ההפך הוא הנכון. לאחרונה התגלה חלק מפריסמה של אסר חדון, מלך אשור, שבו הוא עצמו מספר על אחיו שמרדו באביהם סנחריב והמיתוהו, כדי לרשת את מלכותו.

מהשוואת כל המקורות המצוינים לעיל עולה בברור העדיפות של המקור התנ''כי ואמינותו על פני מקורות הסטוריים נגועי אינטרסים של עמי העולם.