מה קורה כשהאדם מת?

כשהאדם מת, מפסיק הגוף את פעולתו, מן המוח ניטלים החיים, והאדם החומרי איננו.

אך מה מתרחש עם האישיות האנושית? מה קורה לכל אותו מידע, לזכרונות, למערכות המחשבה ולתכונות האופי?

כשספר נשרף, אין עוד ערך לתוכנו. כשמחשב מתנפץ, מתנדפים עמו כל הנתונים שהיו כלולים בו. האם אותו ארוע מתרחש גם כשהאדם נופח את נשמתו? האם אובדות לנצח גם המחשבה והאישיות?האלוקים אינו שוכח. אין שכחה לפני כיסא כבודו. האדם מת, אך המידע שהיווה את מהותו, קיים בזכרונו של אלוקים. גם פרור המידע הקטן ביותר אינו נעלם מידיעת ה'.

אכן, תמונה הקיימת אך ורק בזיכרון, הינה מציאות סטאטית. אך זכרונו של אלוקים אינו זכרון סטאטי. אישיות האדם מסוגלת להתקיים בזכרונו של האלוקים, ובאותה העת גם לקיים זהות עצמית.

נכון, רעיון האלמוות ומושג הנשמה הינם בהחלט מעבר להבנה האנושית ומעל ליכולת תפישתה, אך בכל זאת מספקת לנו ההבנה המוגבלת שלנו באלוקים ובאדם, דרגה מסויימת של מידע על עתידנו הבלתי נמנע.

קשה ביותר להעלות על הכתב רעיון כרעיון זכרונו של אלוקים. הוא מחייב הסבר נרחב שיקיף את התחום הטרנסדנטלי כולו. בל נתעלם מכך שהתנ"ך מדבר על האלמוות כעל שיבה אל האלוקים עצמו: "וישב העפר על הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה" (קהלת י"ב, ז').

המוות הוא "לבישת צורת חיים שונה". אין דבר ההולך לאיבוד לאחר המוות. גוף האדם מתפורר, אך כל יסוד מיסודותיו שב למקורו: "ואל עפר תשוב" (בראשית ג', י"ט).

כשם שהחומר פושט צורה ולובש צורה, כך הם פני הדברים גם בחיים הרוחניים. את מחשבותינו ואת רגשותינו לא ניתן להשמיד. החיים משנים צורה או מתעלים לרמה עליונה יותר. המוות אינו הפסקתם, אלא נקודת מפנה, שינוי. הנשמה הנצחית שהעניק ה' יתברך לאדם, ורק לאדם, היא תמיד בעלת יכולת להרגיש, לחשוב, להתייסר, לשמוח, ותדיר שואפת היא להדבק ביוצרה.

בנוסף לכך, אילו היתה האינפורמציה הסובבת את האדם זורמת בבת אחת במוחו, היה מכה בנו ההלם. תפקיד המוח ומערכת העצבים הוא להגן עלינו ולבלום את כמות המידע האדירה המתנגשת בחושינו, לבל תהלום בנו ותביך אותנו. על כן מסלק המוח את רוב תחושותינו ואת זכרונותינו. כל העלול להביך - מורחק. רק הכמות הקטנה הטומנת בחובה את הנחוץ ואת המועיל לחיינו, נבחרת ונשארת.

עתה נתאר לעצמנו את הפעילות השכלית של הנשמה העומדת בפני האלוקים ללא גופה. השסתום (הוא המוח) שוויסת את פעילותה עד כה, נעלם כליל. המחשבה, רוח האדם - פתוחה עתה ושקופה! מרגע זה היא חשה בדברים רבים, במה שהיה בלתי אפשרי כל עוד ריסנו אותה הגוף ומערכת העצבים. מעתה הסתכלותה חדשה. ההסתכלות בדברים והבנתם, מהווים את תמצית האושר המענג בצורה שכלל לא ניתן לדמיין ולהעלות על הדעת בעולם הזה.

נתאר לעצמנו עמידה זו בפני האלוקים, כשכל הזכרונות חשופים ושקופים ללא כל מכניזם חוסם או שסתום שיפחית את לחץ הזכרונות. הכל זכור ועומד חי כברגע ההתרחשות. האדם מתבונן באור חדש בכל מעשה שעשה ובכל מחשבה שהגה, לאורה של הרוחניות נעדרת הצל. אם נרצה ניסוח מדוייק יותר: לאורו של האלוקים, המאיר מקצה הבריאה אל קציה. זכרון כל מעשה טוב וזכרון כל מצווה יהיה הנשגב שבהנאות.

עם זאת, יתכנסו בזיכרון גם כל הרעות שעשית בימי חלדך. עכשיו תעמוד מולן מלא בושה. ברגע זה לא ניתן להצדיקן ואף לא להדחיקן ובוודאי לא להכחישן. אתה, אישית תעמוד מולן. במודעות מלאה לתוצאות שהצמיחו מעשיך.

לכולנו מוכרת הבושה הנוראה התוקפת אותנו כאשר אנו נתפסים בקלוננו, והכל מבחינים במעשה הרע שעשינו. תאר לעצמך מה גדולה הבושה כשזכרונך הוא האוחז בך, ואין מסתור שאליו תוכל להימלט מפניו. כנראה לכך התכוון דניאל: "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו, אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם" (יב, ב).

אש הגיהנום היא, למעשה, הבושה. בושה לוהטת שבה מתנסה האדם הניצב מול חטאי עצמו, בהיותו מודע לעוצמת הרע הכלולה בהם.

כשדנים במושגים "גן עדן" ו"גיהנום", אנו מגלים שהדיון אינו נסוב על תפיסות מיסטיות, כי אם על רעיונות מובנים בהחלט במסגרת ההגיונית המקובלת ולפי אמות המידה שאנו חיים לאורן גם כיום.