מדוע האבלות מתמקדת בחורבן בית המקדש ולא על אובדן הריבונות המדינית?

האבלות על חורבן בית המקדש מהווה את אחת הנקודות המרכזיות בתודעה הלאומית היהודית. באלפיים השנים האחרונות הביא החורבן לתחושה של העדר, חסרון וגלות. אם נתעמק נראה, שהנקודה המרכזית באבלות זו אינה על הריבונות ועל העצמאות הלאומית של ממלכת יהודה שחלפו ואינם. לא על עצמאות מדינית אנו מתאבלים. יום האבל המרכזי נקבע לתשעה באב, שבו חרב בית המקדש. אילו היינו מתאבלים על אובדן הריבונות הלאומית, ייתכן שהיה נקבע יום אחר, אולי שבעה עשר בתמוז היה תופס את היום המרכזי, שהרי בו התרחשה עיקר המפלה הצבאית. אולם, האבלות מתמקדת בחורבן בית המקדש.

כדי להבין נקודה זו עלינו להתבונן בעם ישראל באותו המבט שבו מסתכלת עליו התורה. אנחנו רגילים להסתכל על עצמנו כאומה בין האומות. גם כאשר אנו יודעים את עובדת היותנו העם הנבחר, עדיין איננו מפנימים את המשמעות העמוקה של עובדה זו.

במעמד הר סיני הפך עם ישראל לעם הנבחר. לפני מעמד זה שלח הקדוש ברוך הוא את משה רבינו לעם ישראל עם מסר ברור (שמות י"ט, ו'): "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש". בפסוק זה מתואר ההבדל בין עם ישראל לאומות העולם. אצל עם ישראל המטרה והייעוד המרכזיים הם עבודת ה'.

חורבן בית המקדש הוא האסון הנורא ביותר שקרה לעם ישראל, אסון שמנע מהיהודי להמשיך ולמלא את עיקר חובתו בעולמו. כאשר הורגים יהודי, הצורר אינו מצליח לנצח את הרוח היהודית. גם כאשר גופו של היהודי עולה בטהרה אל האלוקים, ממשיכים בנו ונכדו לקיים את השליחות האמיתית של העם. אולם כאשר לוקחים מהיהודי את רוחו, את בית המקדש, הרי שזוהי מפלה אמיתית.

בחורבן בית המקדש איבדנו את האפשרות לעבוד את ה' כאומה שלמה. כאשר העם אינו יכול למלא את תפקידו לעבוד את ה' כאומה, הוא חסר את העיקר, את לב לבו של הענין.

על ידי האבלות אנו מכריזים שאיננו משלימים עם המצב. כאשר האדם נכנע ומשלים עם המצב, הוא מאבד את הסיכוי לחזור למצבו האמיתי. אולם כאשר אנו מתאבלים ומתעצבים על מצבנו הנוכחי, אנו מביעים את החסר הקיים במצב האמיתי, את השאיפה להגיע לשלמות.

זאת ועוד, התבוננות בארועי העבר מתוך הזדהות ותחושה, היא ממשית ואף אפשרית רק כאשר חשים קשר אל הנושא המרכזי. אין קשר אל עבר שחלף, ללא ממשות של ההווה המחבר את העבר לעתיד. מי שיש לו רק הווה - אין לו עבר, לא יהיה לו עתיד, וההווה שלו חסר משמעות. לעומתו, מי שיש לו עבר מלא ועתיד ודאי, ממלא את חייו בלקחים ובתקוות.

מי שחש קשר אל חוט השדרה שלו כבן לאומה נצחית, יש לו תקווה לגאולה העתידה לבוא. ממילא, העלאת ההיסטוריה של החורבנות בימי האבל שלנו אינה רק טקסית, אלא היא העלאת זכרונות מבית אבא, הצפת תחושות כאב מבית סבא, ויכולת להתחבר אל הזרם הנצחי, אל מסלולה המיוחד והניסי של האומה היהודית על מאות ואלפי שנותיה המופלאות, חסרות הפשר הטבעי.

האבל הציבורי היהודי הוא מתן הזדמנות לקשר מחודש אל השורשים העמוקים ביותר שלנו, כפרטים בתוך שרשרת אנושית רצופת חוליות מהודקות.

דמעותינו באות ממעיינות שלא הכרנום, מהתחושות העמוקות ביותר שבנו, שבהן אנו משקים את השורשים אשר מהם אנו יונקים כל השנה - בחגים, במועדים ובימי החול, בתפילה ובברכה, בימי שמחה ובימים קשים. שורשים המחזקים את החיים בגלות ומעניקים להם את חוסנם. מהם יוצאים הענפים העתידיים - ילדינו הפונים אל רצף הדורות הבאים, ומכח החיסרון בשלמות הרצויה קיבלנו את הכוח לשאוף אל אור האמת  ולחנך את הדור הבא בביטחון. החלל שמותיר בנו הצער, רק בו אפשר למלא את התקווה ואת השמחה. כפי שנאמר בתלמוד (תענית דף ל"ב): "כל המתאבל על ירושלים – זוכה ורואה בשמחתה".

דווקא מכוח הכאב והאבל אנו זוכרים את ירושלים על ראש שמחותינו כולן. מהן אנו מקבלים את שרביט המגע אל תחושת ההתרגשות והציפייה לגאולה, לקראת הסיכוי לראות בפריחתו של האביב היהודי שאולי יבוא כבר היום. אולי נזכה וכבר ניגאל כולנו, ונראה פרות שתבשיל לנו הצמרת מכוח אמונתנו השורשית, בעלותנו כולנו אל הר ה'. כך ביטא רבי יהודה הלוי את תשוקתו לגאולה, דווקא בקינתו המפורסמת: "ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך". קינה הנאמרת ביום תשעה באב, והוא מסיימה בתקוותו המוחשית כל כך: "אשרי מחכה ויגיע ויראה עלות אורך, ויבקעו עליו שחריך".

מסיבה זו שואפים ימי אבלנו אל השורש, אל הסיבה, אל חורבן הקודש. בני עמנו שנטבחו לאורך הדורות מהווים חיזוק רב לאותו האבל, אך האבל היסודי הוא על השורש שנעקר.