מדוע נולדים אנשים עם חסרונות בטבעם ובמזגם?

האדם מודד ללא הרף את התנהגותו ביחס לסביבה. הוא מעניק לעצמו ציונים על בסיס השוואה זו. אני מודד ללא הרף את מה שקבלתי ומה שחברי קיבל. אני "מעביר קווים" ובלב פנימה אני מתקשה שלא לרטון על חוסר האיזון, על האפליה.

אין איש שפטור מתחושה מרגיזה זו. מי אינו מופרע ממדידות ומהשוואות מציקות ומהקבלות מעיקות המעכירות את החיים. אני – והוא, אני – ואתה, אני – לעומתם.

אני כעסן. כך נולדתי, חם מזג, ממהר להתפרץ. היום קוראים לתופעה "אימפולסיבי" ועוד כינויים בלתי מחמיאים. יש לי פתיל קצר, ונקודת ההתלהטות שלי נמוכה. עם עצמי אני עוד מסתדר, אבל לא עם החבר. כשאני רואה אותו לפעמים בדקות הכי בוערות, אני מרגיש שאני מתפוצץ מעצם ההשוואה. הוא כאילו נולד באלסקה, קר ורגוע לנצח, הייתי אומר שאפילו קצת אדיש. יש לו חומת קרח סביבו שמגינה עליו. תדפקו לו מעל הראש בשתיים בלילה, והוא יעלה אליכם נינוח כדי לשאול אם שכחתם לכוון את השעון. תעקפו אותו בתור בצרכניה, והוא יסביר לכם בטוב טעם שטעיתם. כאשר אש הבערה שלי כבר קודחת, הוא נזכר רק להצית את הגפרור. איך אפשר לדרוש ממני להתנהג כמוהו, אם אני עשוי מחומרים אחרים?

מול עולם מגוון של טיפוסים ומזגים נראה לפעמים שההשוואה היא בלתי נמנעת. ככל שאנו מכירים את עצמנו, את החולשות לצד היתרונות, מתארגנת במוחנו נוסחת פלאים לאישיות מושלמת:

אילו היה לנו... הבטחון העצמי של המפקח, הראש של החבר, כושר ההתמדה של השכן, הסבלנות של סבתא, כושר הארגון של הדודה – לו היו לי כל אלה, הייתי מושלם, אישיות אידיאלית למופת.

עמוק בלב לוחשת בעקשנות התשובה הישנה הנתונה בפי כל בני אנוש. כל האכזבות הקטנות והגדולות – נתלות בה, גם כל הכשלים והמחדלים שלא הצלחנו למנוע. כולם מצטופפים מאחוריה כתרוץ מנצח, תרוץ שאין אחריו כלום: כזה אני, כך נולדתי. מה ביכולתי לעשות?

למען האמת, יותר משאנו מתעסקים בנתונים של עצמנו, אוכלת אותנו ההשוואה. אנחנו רגילים לראות את המוצלחים מאיתנו קרובים יותר אל המוקד. ההצלחה בהשג ידם, רק יושיטו אצבע ויגעו בה. לעומתם - אנחנו רחוקים מן היעוד, מתחבטים בדרך נפתלת של עבודת מידות עד שאנו מגיעים להשג כלשהו.

הגישה המשדרת סלחנות כלפי עצמנו לנוכח "חוסר האיזון" של הסביבה, מקבלת גיבוי מהפסיכולוגיה השלטת.

הפסיכולוגיה העכשווית עוסקת בעיקר במתן שמות לתופעות, לסימפטומים, לתסמונות. היא מחלקת וממיינת טיפוסים, מעניקה הגדרות ועורכת רשימות מאפיינים. היא אינה מבקרת אלא "מקבלת" ו"מכילה". עצם ההכרה של הפסיכולוגיה בהתנהגות השלילית, מעניקה לה לגיטימציה. הפסיכולוגיה מאשרת התנהגות המונעת ע"י דחפים וגם "מבינה" יצרים בלתי מרוסנים.

בשורה התחתונה – הגישה הכללית של הפסיכולוגיה כופרת בבחירה החופשית. יותר מכך! מדע הגנטיקה הולך וחודר אל ההשקפה ומאשר – לכאורה – את אבחנותיה. אם האדם הוא בסך הכל תוצר של משוואה המורכבת מגורמים גנטיים תורשתיים – מה לנו לבוא אליו בטענות?! כזה הוא, כך גזר עליו האופי הבראשיתי. האמנם?

למה רק אני נבראתי בלתי סימטרי? – שואל האדם את עצמו.

היקום כולו סימטרי, ארוג וטווי בתאום מושלם ובאיזון מדהים. הכל פרופורציונאלי – ורק אני לא? רק האדם הוא יצור פרוזאי, משתנה, "בלתי מתוכנן". איה היא הסימטריה שבאדם?

כשם שקיימת סימטריה בבריאה הגשמית, כך קיימת "סימטריה רוחנית". הדרך של כל אחד מאיתנו אל ההגשמה העצמית – קרובה באותה המידה. אמנם פרצופיהם של בני האדם שונים וגם דעותיהם. בכל אחד תרכובת אחרת, אבל הנתונים משלימים אלו את אלו. קבלת נטיה לרכושנות –קבלת כנגדה חמלה לסובלים, קבלת תפישה איטית – קבלת כנגדה כח רצון ויכולת התמדה. לפעמים משלימות המידות זו את זו, ולפעמים יוצרים נתונים סביבתיים אחרים את האיזון.

כללו של דבר: כאשר נשקלל את מאזן כל המידות והתכונות על כל סעיפיהן וסעיפי סעיפיהן, על אינספור גוניהם המשתנים – נמצא שהסך הסופי זהה אצל כולם. המרחק אל הבחירה בטוב – שווה.

מסובך? אמנם כן. עבור בן תמותה תהיה המשימה הזאת של שקלול כל הנתונים - בלתי אפשרית. המאזן המושלם מסוגל להישקל רק במאזניים שמימיים. "ואינם נשקלים אלא בדעתו של א-ל דעות" (הרמב"ם).

אנחנו מאמינים (דברים ל"ב, ד'): "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט ואין עוול". אף על פי שהסימטריה הזו סבוכה ועמוקה, היא קיימת, ועלינו להאמין בה.

כולנו עומדים על שפת המעגל. כל הדרכים הישרות, כמו הנפתלות, גם אלו המחליקות, כולן שוות. דרכם של חמי המזג ושל הקרים, של האגואיסטים ושל המעניקים, של קשי התפיסה ושל המבריקים, של הנהנתנים ושל המסתפקים - היא אותה הדרך. כל הרדיוסים שווים, והם נמתחים אל הנקודה המרכזית: לעשות רצון אבינו שבשמים.

מה מרגיעה היא ההכרה הזו ומה מעודדת! (תהלים כ"ג, ג') "נפשי ישובב, ינחני במעגלי צדק למען שמו" - כל נקודה על פני הקף המעגל קרובה אל מרכזו באותה המידה. בורא העולם ברא אותי על פני המעגל בצדק אלוקי. גם אני הקטן, עם כל חסרונותי וחולשותי, קרוב אל המרכז בדיוק כמו כולם. "נפשי ישובב" - הנפש מתנחמת ובאה על סיפוקה, כי גם לי ניתנה האפשרות להגיע בדרכי שלי אל עץ החיים, "למען שמו" - באהבה.

אמרו רבותינו (תענית ל"א, ע"א): עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב ביניהם בגן עדן, וכל אחד מראה באצבעו ואומר (ישעיהו כ"ה, ט'): "הנה אלקינו זה קיוינו לו ויושיענו. זה ה' קיוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו".

נכון, אין ביכולתנו למדוד את הצדק האלוקי בכל נסיונות החיים, אך לעתיד לבוא, כאשר נצפה מקרוב במעגל בכל הקפו, נשתאה על דיוקו, נוכל להורות באצבע: כולנו חתרנו לאותה הנקודה, וכולנו קרובים היינו אליה במידה שווה. האם אין זו סיבה מספקת לצאת במחול?