מה משמעות הקולות היוצאים מהשופר?

הקולות העולים מן השופר הם קולות שלמעלה מכל השגה. קולות אלו שוברים מחיצות רוחניות ופועלים נשגבות בעולמות העליונים. אכן, גם ברובד המתאים לנו, הרובד הארצי, נוכל למצוא משמעויות ותכנים שילמדו אותנו להקשיב לְמה שמבקש קול השופר להשמיע לאוזנינו.

ניטול לידינו את השופר ונתבונן בו: כיצד נוצרים קולות השופר?

הקולות הם תוצאה של פעולת נשיפה. התוקע נופח אוויר. האוויר הדחוס בין הדפנות הצרות מתפרץ החוצה בצורה של הגאים, יוצר את הקול. תנודות האוויר העובר דרך הקרן נשמעות לאוזנינו כקולות תקיעה, תרועה ושברים.

ומהו האוויר? האוויר הלא הוא הנפש.

פעולת הנשימה המורכבת משאיפה ונשיפה - מקורה בנפש המצויה באדם. את תמצית חיותו מחדיר התוקע לתוך השופר. השופר משמש כלי ביטוי לפנימיותו העמוקה ביותר. באמצעות השופר הוא קורא לבוראו בקול תרועה.

כדי להבין את משמעותה של התקיעה, היא נפיחת האוויר, עלינו לחזור ל'בראשית', אל בריאת האדם, וללמוד את סודה של רוח חיים שנופחה בו.

שתי יצירות

בפסוק המתאר את בריאת האדם נאמר (בראשית ב', ז'): "וייצר ד' אלוקים את האדם". חכמים הסבירו את כפל היו"ד שבמילה "וייצר", שכוונתו לשתי יצירות המצויות באדם. לבריאה הנעלה ששמה "אדם" יש ממד כפול, שני ממדים בישות האנושית: יצירה השייכת לעולם הזה ויצירה השייכת לעולם הבא. מצד אחד נברא האדם עפר מן האדמה, ומצד שני קיבל כוח דיבור הבא מנפיחת רוח ד'. יחסי הכוחות בין שני המרכיבים אינם זהים: החלק הגשמי שבאדם הוא זמני, שהרי יסודו מעפר, וכפי שנאמר (בראשית ג', י"ט): "כי עפר אתה", ומחמת כן, "ואל עפר תשוב" (שם). סוף האדם למיתה, לשוב אל האדמה שממנה נלקח.

לעומת הזמניות של מעטה החומר, מתעטרת הרוח שבאדם בזיו הנצחיות. הנשמה הטהורה חדרה לאדם מנפיחת פיו של הקב"ה, והקב"ה נתכנה (דברים ה', כ"ג): "אלוקים חיים". כשם שמציאותו של ה' היא אין-סופית, כך הנשמה שבאדם אינה מתבטלת לעולם, לא שייכת בה תופעת המוות.

שני הרכיבים שבאדם חולקים את מקומותיהם בתפקיד המשותף: החומר מוגבל לפעילות של שבעים-שמונים שנות חיים עלי חלד. לעומתו, הרוח חיה לעד וצרורה בצרור החיים לעולמים.

יצירת האדם

ההבדל המהותי בין שני רכיבי האדם מתחיל עוד קודם לכן. לא רק הייעודים נפרדים, אלא גם "תאריך הלידה" של האדם מתפצל לשניים. הגוף הביולוגי של האדם נברא ביסודו בתחילת הבריאה, ביום כ"ה באלול, שהרי יסוד כל הבריאה יסודה נברא ביום הראשון, ורק לאחר מכן הוא התייצב בכל יום לפי סדר ימי הבריאה. לעומת זאת, הרוח נופחה באפיו של האדם ביום ששי, א' בתשרי. בראש השנה נפח הקב"ה באדם נשמה עליונה. בראש השנה הגיע אדם הראשון לשלמותו. הוא נקרא אדם מלשון: "אדמה לעליון". באותו יום התחדשה באדם מעלתו המיוחדת כצלם אלוקים.

באותו יום שישי קיבל אדם הראשון את המצווה הראשונה והיחידה שלו: "מכל עץ הגן אכל תאכל, ומעץ הדעת, טוב ורע, לא תאכל ממנו" (בראשית ב', ט"ז). ההימנעות מאכילת פרי עץ הדעת - משמעותה בחירה בבחינת הנשמה, בבחינת החיים הנצחיים. לעומת זאת, אכילה מעץ הדעת ביטאה בחירה בגוף הכלה, שהרי סגולתה להוליד תאוות גופניות.

העונש הצפוי לאוכל מעץ הדעת היה גזר דין מוות: "כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (בראשית ב', י"ז). הסיבה פשוטה: הנמשך אחר הגוף, מנתק את עצמו ממקור החיים וגודע את אחיזתו בנצח. באותו יום ששי חטא אדם הראשון ואכל מעץ הדעת, ובשל כך נקנסה עליו ועל כל באי העולם, שהם צאצאיו, גזירת מיתה.

ובחרת בחיים

כשם שיצירתו של אדם הראשון נכתבה בשתי אותיות יו"ד, לרמז על יצירה כפולה, כך מציאותו של כל אדם כוללת שתי יצירות. אדם הראשון נצטווה עם בריאתו לבכר את הנשמה על פני הגוף, וכך גם כל אדם קיבל אזהרה מפורשת בתורה על הבחירה הגורלית בין הרוח לחומר: "החיים והמוות נתתי לפניך" (דברים ל', י"ט). קריאה זו מיידעת את הנברא אודות שני החלקים הסותרים המתגוששים באישיותו: 'דע לך, כי ישותך מחוברת מהאדמה ומנשמה, מרוח וגשם, ממוות וחיים. ניתנת בידך אפשרות לבחור בנשמה הנצחית וללכת אחריה או להעדיף את הגוף הגשמי, על כל פחיתותו. הבחירה בידך, האפשרויות פתוחות'. לקביעה זו מצורפת עצה, המלצה שיש בצידה אזהרה: "ובחרת בחיים, למען תחיה אתה וזרעך" (שם). 'רצוני', אומר הקב"ה, 'שתבחר בבחינת נשמתך הנצחית, כדי שתחיה לנצח, כי הבחירה בצד ההפוך כורתת אותך חלילה מחיי עד'.

אין למצווה זו זמן מוגדר. בכל רגע נתון מצווה היהודי לבחור בחיים, לתת לנשמתו דין קדימה ולהעניק לה זכויות יתר, לספק לה את מה שיחבר אותה לעולם שכולו אור.

קול השופר – רוח חדשה

ראש השנה - יום הרת עולם, יום בריאת העולם לפני 5776 שנה. ביום זה נפח הקב"ה באדם הראשון, יציר כפיו, את הנשמה: "ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב', ז'). תהליך זה מתרחש אצלנו בזעיר אנפין מדי ראש השנה. ביום זה נופח הקב"ה בכל אחד ואחד רוח חדשה.

נפיחת הנשמה מסומלת בקול השופר. נפיחת האוויר של התוקע בתוך הקרן, מורה על הנפיחה העליונה של הנשמה. זמן תקיעת שופר הוא העת שבו מתחדשת בקרבנו נשמת חיים. החלק האלוקי שבנו מקבל השפעה חדשה למשך השנה הבאה.

מה תפקידנו ברגעים גדולים אלה, שבהם עולה קול השופר ובוקע מחיצות, ברגעים שבהם נושקים ארץ ושמים, כאשר צינורות הרחמים מריקים מטובם על הבריאה?

נעמוד עם כל קהל עדת ישראל בבית הכנסת, נטה אוזן ונקשיב לקולות היוצאים מן השופר. לאוזנינו יעלו ויבואו קולות תרועה חדים, קולות שברים יבבניים ותקיעות מפלחות לב. נסכית לקולות אלו ונדע כי קולות רמים הם שמקורם בקודש. קוראים הם באוזנינו כי עת התחדשות הוא היום הזה, זמן של שיפור המעשים. בקולות אלו אנחנו מוזכרים לפני כסא הכבוד, החיות הרוחנית שלנו מתחברת מחדש לכור מחצבתה ומקבלת משם שפע לשנת חיים נוספת.

דרך פי השופר, עם הקולות המסתלסלים ועולים, זורמים כל גוני החיים, על כל תהלוכותיהם ותהפוכותיהם. כלול כאן כל מה שתזמן לנו השנה הבאה. כשנקשיב להם בכוונה, נשמע לא רק את הקולות, כי אם גם את הֵדם, את הציווי שמשמיע באוזנינו השופר: "ובחרת בחיים" - התחבר לחלק הגבוה שבך, התקשר לנשמה, האזן לדרישותיה וייקר אותה.

כאדם הראשון, שקיבל ביום היבראו את הציווי לבחור בדרך עץ החיים ולסור מדרכי מוות, כך גם אנחנו מקבלים בראש השנה את ההוראה לבחור בבחינת נשמה המתחדשת היום בקרבנו ולהזדהות עימה.

עת מבחן

זמן התקיעות הוא עת מבחן לאדם. ברגעים אלו נדרש כל אדם לעמוד לפני כס המשפט ולהשיב באמת ובתמים לשאלה הנוקבת: מי אתה? נשמה או גוף? חומר או רוח? עפר בוצני מן האדמה או נשמה יקרה, אצולה מן השחקים? עם מי אתה מזדהה בחייך, עם התאוות הפחותות, עם היצרים הקטנוניים, עם הרצונות והדחפים או עם דרישות הנשמה, עם השאיפות הרוחניות, עם החתירה להתעלות? מי אצלך במרכז? את קולו של מי אתה מגביר? כשאתה אומר "אני" - למי אתה מתכוון?

המבחן אינו קל. תוצאותיה של שאלה זו תהיינה הגורם המכריע בעת ההקצבה של חיינו לשנה הבאה. בהמשך, כאשר נעמוד ונתפלל, נבקש בתחנונים: "זכרנו לחיים", תיבדק הכנות שבבקשתנו - אילו חיים אנו מבקשים: חיים של הנאות, חיים של טיפוח הגוף או חיי נפש מרוממים, חיים למען הנשמה, עשייה עבור הנצח? כדאי להתכונן למבחן ולהיערך לו, יחד עם ההכנה למצוות שופר.

רז זה, הגנוז בקול השופר, נמסר לישראל בלבד. נמסר לו הסוד של החייאת הנשמה, של האמנות המיוחדת המאפשרת לאדם לקדש את החומר, לחיות חיי רוח בתוך ים החולין. בני העם מכירים ביודעין, במחשבה ובמעשה, שעיקר חיותם הוא נשמת החיים שנטע הקב"ה בתוכם. הוא יצרה, הוא נפחה והוא משמרה בקרבם, כאשר גם הם זוכרים ויודעים לשמר אותה בטהרה.