מה תורמות מצוות התורה לאדם?

באדם פועלים שני כוחות מנוגדים: כוחות הנשמה – היוצרים שאיפה לרוחניות ומושכים אותו לקשר עם הבורא ולדביקות בו, וכוחות הגוף - המולידים באדם את הרצונות הטבעיים היצריים המושכים אותו לעבר החומר. שני כוחות אלו יוצרים רצונות מנוגדים, והאדם מוצא את עצמו במאבק יומיומי בין רוחניות לגשמיות.

האדם חייב להגיע לאיזון מלא בין הגוף והנשמה. הפרת האיזון מותירה את האדם במצב של חוסר יציבות נפשי וקיומי.

במצב של איזון נכון קובעת הנשמה מהי תכלית האדם ומנתבת אותו לעבר תכלית זו, שהיא התעלות רוחנית. במצב זה מקבל הגוף את כל צרכיו הקיומיים, קיומיים אך לא יצריים! הנשמה אינה יכולה לפעול באמצעות גוף שאינו מהווה כלי קיבול תקין, ולכן חשוב לנשמה לספק לגוף את המגיע לו. במצב של איזון נכון, ענייני החומר הם בבחינת אמצעים, וענייני הרוחניות הם המטרה.

ההיסטוריה האנושית מגלה מבוכה רבה בהקשר לאיזון הנכון שצריך להיווצר בין הרוחניות לגשמיות. מגוון תפיסות עולם חברתיות ותרבותיות, תאוריות פילוסופיות ושיטות פסיכולוגיות שונות צצו לאורך כל הדורות. בני האדם לא הצליחו להציג מערכת קיומית שיש בה איזון נכון ויחסי גומלין מתאימים בין הנשמה לגוף, מערכת אשר תביא את האדם לסיפוק פנימי ולשלווה נפשית וקיומית.

רק הבורא המכיר את כל כוחותיו הפיסיים והרוחניים של האדם, מסוגל להעניק לו מערכת נכונה של איזון.

למרות התקדמות המחקר בתחומי הפיזיולוגיה והפסיכולוגיה, לוטה עדיין בערפל ההבנה בנפש האדם ובכוחותיו הנפשיים, והסתום רב על הגלוי. אין בידי האנושות ידע וכלים שביכולתם לעצב ולבנות מערכת קיומית עם כללי התנהגות ברורים, שתביא אותו לאושר, לשלווה ולשמחה. רק איזון מתאים יביא את האדם ליציבות קיומית, לסיפוק פנימי ולשקט נפשי.

מצוות "לא תעשה" - תכליתן לגדור את האדם ולשמור אותו ממשיכה יתרה לעבר החומריות ומהתרחקות מהבורא.

מצוות "עשה" - תכליתן לקדם את האדם מבחינה רוחנית ולבנות בקרבו מדרגות רוחניות.

בכוח המצוות מסוגל האדם להגיע לשלמות. המצוות הן פעולות אלוקיות הארוגות בסדר אלוקי. גם מצוות הקשורות לעשייה גשמית מסוגלות להגביה את האדם 'טפח מעל פני הקרקע' ולהוליד בלבו תוצאה רוחנית. כאשר האדם משתמש בחומר בכוונה נכונה, הופך העיסוק החומרי עצמו לפעולה רוחנית המולידה באדם דרגה רוחנית.

מהלך זה של קידוש החומר הוא גורם מהפכני בחשיבה האנושית וסוד גדול בקיומו של האדם בעולם.

אומות העולם המציאו תענוגים הקשורים למערכת הדמיון. בעת ההנאה האדם נמשך אחר דמיונו, אך המילוי הנפשי אינו מתבצע, להפך - כח המשיכה לתאוות מתחזק והולך. הנאה גופנית מקנה לאדם סיפוק רגעי בלבד, מייד מתעוררת בו תשוקה להנאה הבאה. דומה הדבר לשתיית מים מלוחים שמגבירים את הצמאון, ואינם מרווים את הגוף.

כאן טמון ההבדל בין מצווה לעברה. במצווה קיים תענוג ממשי הנמשך מן הנשמה. מי שטעם ממנו, נמשך אחריו. לעומת זאת, אין למצווה כוח משיכה מצד הדמיון. הקב"ה הפקיע מן המצוות כח משיכה זה כדי לשמור על הבחירה החופשית. מצד שני לעברה יש כח משיכה לעוד, אבל תענוג ממשי, תענוג אמיתי, אין בה.

מפאת דברים אלו קיים כאן קושי גדול. מי שאמנם כבר טעם את טעמה של הקדושה, נמשך אחריה, אך לפני שטעם אין לו משיכה 'מגנטית' אל הקדושה. אי לכך, כיצד ישקול האדם במה יבחר? ברובד הגשמי - הרע מושך, והטוב אינו מושך, ואילו את התענוג שבמצווה, שהוא תענוג אמיתי, עדיין לא טעם אותו אדם מימיו. לפי איזה שיקול יבחר? מה יסייע לו לבצע הבחנה נכונה? התשובה היא - השכל הישר! השכל הישר מסוגל להבחין בין אמת לשקר. השכל הישר מכיר את האמת שבמצווה.

האדם נדרש להתבוננות ולבחינה מתמדת של הכוחות הפועלים בנפשו. עליו "לצלול" למעמקי הנפש ולזהות שם את שורשם ואת מקורם של הרצונות והתשוקות. ספרי המוסר הרבים שחיברו גדולי ישראל במהלך הדורות מיימנים אותנו בירידה לשורשם של דברים אלו. בסופו של התהליך יוכל האדם לשלוט על המערכת האנושית המורכבת ולכוונה לעבר תכליתה, להתקדמות רוחנית ולדבקות בבורא.