כיצד תורם קיום המצוות לשלמות האדם?

במבט שטחי נראה שקיים דמיון בין חוקי התורה לבין חוקי עמים אחרים. איסורים כמו "לא תרצח", "לא תגזול" ו"לא תענה... עד שקר" מהווים בסיס לחוקים של מדינות רבות בעולם, אולם המבט המעמיק מגלה הבדל עקרוני: חוקי התורה ניתנו על ידי אלוקים, ואילו חוקי העמים הם פרי מחשבת אנוש. הבדל זה מביא לשינוי מהותי במערכת כולה.

נמחיש את הדברים באמצעות דוגמה: בתורה כתובה מצווה שהיא האחרונה ב'עשרת הדברות': "לא תחמוד בית רעך" (שמות כ', י"ג). לא יעלה על דעת מחוקקים בשום מדינה בעולם לשלול מן האדם את 'חרות המחשבה'. אין גם כל אפשרות לכפות על הזולת מה לחשוב או מה לא לחשוב. אין גם כל אפשרות לפקח על ביצוע חוק זה.

שונה היא דרכה של התורה. התורה יודעת נאמנה שחטא אינו מתחיל במעשה החטא עצמו, ואף לא בדיבורים אודותיו. הורתו ולידתו של החטא - במחשבתו של החוטא. אדם הגון לא יחליט לפתע לבצע מעשה גנבה. תחילה עליו למצוא הצדקה אידיאולוגית למעשה שהוא עומד לעשות, ולאחר מכן הוא מתרגל אותו במחשבתו, עד שהדבר נראה לו סביר והגיוני. בשלב זה כבר קשה לעצור את ההידרדרות! החטא קנה שביתה בנפשו, והוא מוכן לפעולה כאשר תיקרה ההזדמנות לכך. באותה השעה הוא יכנס למעגל הפשיעה!

ידוע ומפורסם שהמלחמה נגד הפשע קשה שבעתיים ממניעתו. כל עוד הפשע אינו עומד בפני ביצוע, ניתן למונעו באמצעים שונים. במערכה למניעת פשע יש לטפל תחילה בשורש העבירה, במחשבה הקודמת לה. אם אין מזהירים את האדם שלא לחמוד את ממון הזולת, קשה יהיה למנוע אותו בהמשך מגנבה ומגזלה.

בציווי "לא תחמוד" מתגלה ההבדל המהותי בין חוקים אנושיים לתורה האלוקית. רק לתורה יש שליטה על שורש הקלקול, על המחשבה, ולכן הציווי האחרון ב'עשרת הדיברות' הוא גם החותם האלוקי, הוא מורה ש'עשרת הדיברות' והתורה כולה ניתנו מן השמים.

זאת ועוד, מאכל שאסרה התורה, משמעות האיסור היא שהמאכל מזיק, אם לא לגוף אזי לנפש ולנשמה. כמו כן, כאשר נאסר מעשה פלוני בתורה, המשתמע מכך הוא שמעשה זה מסכן את האנשים הקרבים אליו. מצד שני, כאשר נאמר בתורה שיש לעשות מעשה מסוים, משמעות הדברים היא שמעשה זה הוא חיוני לאדם. כשם שהאדם זקוק לאוויר לנשימה ולאוכל לקיום גופו, באותה המידה הוא זקוק לקיים מצוות לצורך קיומה התקין של המערכת הרוחנית שבו. יש באדם רמ"ח (248) איברים וכנגדם יש רמ"ח מצוות "עֲשֵה", ושס''ה (365) גידים, וכנגדם שס''ה מצוות "לא תעשה". המספר המקביל מורה שכל איבר מבקש שיעשו בו מצווה מסויימת, שהרי מעשי המצוות הם המזון הרוחני שממנו ניזון האדם.

מי שחושיו הרוחניים לא התעוותו, מסוגל לזהות בעצמו את מעשי המצוות. כשם שאין צורך להרבות בהסברים על אודות חשיבותה של פעולת הנשימה, וכשם שכל אדם חש רעב כאשר גופו חסר תזונה, ומכוחה של תחושה זו הוא ממהר לאכול, כך חשו אבותינו ביחס למצוות. הם חשו שאלו הם אבות המזון הרוחני החיוניים להם

הקב"ה יצר את האדם באופן שהוא יוכל לחוש בסכנה מתקרבת וישתדל להיזהר ממנה. באותה המידה ניחן האדם ביכולת לחוש גם באיסור תורה, שהרי יש בו סכנה לא פחותה. אם איננו חשים בכך, האשמה היא בנו! חושינו הרוחניים התנוונו!

אבותינו לא נזקקו לציוויים מיוחדים כדי לזרזם לקיים מצוות. כתוב בקהלת (ז', כ"ט): "אשר עשה האלוקים את האדם ישר, והמה ביקשו חשבונות רבים". בתחילת יצירתו היה האדם ישר בתכלית. הוא היה מסוגל לחוש במציאות הרוחנית ולנהוג לפיה. חושיהם הרוחניים של אבותינו פעלו במלוא עוצמתם, ולכן הם יכלו לקיים את כל התורה כולה בטרם ניתנה.

לדרגה עילאית זו הגיעו רק האבות הקדושים וצדיקי עולם. אך נשאלת השאלה: מה יהיה עלינו, הקטנים, שחושינו הרוחניים לא מפותחים כראוי? משולים אנו לאדם עיוור וחרש הצועד בכביש סואן. בכל עת ובכל שעה חשוף הוא לסכנות חמורות. הוא אינו מסוגל לראות את המכוניות הקרבות לעברו ואף אינו שומע את הצפירות. לכן, צדקה עשה עמנו הקב"ה שנתן לנו את תורתו ורשם לנו עלי-ספר את הדברים "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (יחזקאל כ', י"א). רק בדרך של ציות לדברי התורה, נוכל לחיות ולהתקיים.