כיצד מסייעות המצוות להגיע לעצמאות רוחנית?

תפיסת העולם היא כי 'חרות' משמעותה שחרור מכל עול, מכל נטל ומכל השתעבדות. העולם כולו שואף לחרות, כמו גם נפש האדם, המחפשת בטבעה דרכים להשתחרר מעולו של הזולת.

יהודי מאמין יודע כי לגביו קיימת משמעות שונה לחלוטין למושג 'חרות'. לרחוקים מעולמה של תורה נדמה כי יהודי המקפיד על קלה כבחמורה, הוא אדם אומלל, הנתון בתוך סד של עול ושעבוד, בעוד הם, המשוחררים מעולה של תורה, מאושרים כציפור דרור, והם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם, בלי להתמודד עם מגבלות.

רבותינו לימדונו כי: ''אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה''. ואילו כל האחרים, עבדים נרצעים הם ליצריהם, לתאוותיהם ולתשוקותיהם. היהדות - היא 'חוויה של שליטה'. היהדות - היא דרך לקביעת גבולות.

עובדה שאין עליה עוררין היא שבהעדר גבולות מאבד האדם שליטה. הוא חש אשמה ובלבול. התורה האלוקית קובעת גבולות של מותר ואסור. היא מאפשרת חופש בתוך המסגרת, ואין לך למעשה הנאה גדולה מזו. אין כמו שמירת מצוות המעניקה ייחודיות לאדם. אין סיפוק גדול מאשר היכולת לעמוד במטלה זו בכבוד.

כל מי שרוצה להשיג השג בכל תחום שהוא, חייב להתאמץ. התמודדות להשגת מטרה נעלה, אינה עונש ומקור לאומללות, אלא התמודדות חיובית, שיש בה קשיים, אבל גם סיפוק. אין השגת מטרה שאינה כרוכה בהתגברות על מכשולים, שהינם בעצם הגבלות. בכל דבר שאדם מתעסק יש גבולות של חוקים, יכולות או הפרעות חיצוניות, ואשרי מי שעמלו בתורה, ו'מגבלותיו' הן המצוות.

הגדרתו של 'בעל בחירה' אינה יכולתו לעשות ככל שעולה על רוחו. כל בעל חיים, עושה ככל העולה על רוחו, ואין לאדם העושה כל אשר יחפוץ יתרון עליו. מעלתו הייחודית של האדם היא יכולתו לעשות נגד מה שעולה על רוחו. ביכולתו לשלוט על יצריו, ולנתב את חייו לנתיב הנכון. מצב של חופש מוחלט והעדר מגבלות כובלות הוא אנטי-תיזה למהותו של האדם.

החברה האנושית ביקשה לבנות חברה טובה יותר באמצעות השחרור מכבלים, אבל התוצאות העגומות של ההידרדרות האנושית מעידות על כישלונה הנחרץ של תזה זו. רק בורא העולם המכיר את נבכי נפש האדם, יכול להעניק את המתכון המפורט לניהול אורח חיים המביא את האדם לידי שלימות וסיפוק וגם לחרות אמיתית!

החברה האנושית מושתתת על תלות בין איש לרעהו ועל יחסי גומלין. בחיי האדם מצויים גורמים חיצוניים מסוג זה לרוב; אילוצים משפחתיים או כלכליים המתנגדים לדרכו המצפונית ועוד. אולם יש לדעת שהגורם המאלץ הקרוב ביותר אל האדם הוא יצרו הרע, כלומר, דחפיו הפנימיים שלו עצמו. חרות אמיתית מתחילה בהשתחררות מכבלי האנוכיות המכתיבים לו את דרכו בחיים בניגוד לשכלו ולמצפונו.

אדם יכול להיות שליט על חצי עולם, ולמרות זאת להישאר עבד נרצע של עצמו. לדוגמה, חיים בעולם אנשים שצברו הון כה רב, עד שכל ימי חייהם לא יספיקו לכלותו, אך אין הם מסוגלים ליהנות ממנו, משום שתאוות הבצע מעבירה אותם על דעתם. במקום לעצור וליהנות, הם ממשיכים במרוץ אין סופי אחר המיליון הנוסף או אחר עמדת כוח נוספת. הם אינם חסים על בריאותם או על משפחתם. מרוץ אינסופי זה אינו מגיע לקו הסיום כל עוד הם חיים.

מיהו אפוא 'בן חורין'? אדם המסוגל לומר ליצרו ודחפיו: "עד כאן", אדם היודע להסתפק במה שיש לו, בין רב ובין מועט, אדם החי את חייו הפנימיים, את חייו שלו.

במאות השנים האחרונות השתחררו מיעוטים רבים ברחבי העולם מהעול המשעבד של מדכאים עריצים, אולם תנועות השחרור נושאות אופי פיסי בלבד. העבדות הרוחנית עדיין שולטת ברובה של האנושות. עבדות רוחנית זו משעבדת בפרך את מהותו של האדם, את רוחו, את האדם שבו.

העבדות הרוחנית משעבדת את עיקרו של האדם, ולהפך, יכול אדם להיות משועבד מבחינה גופנית, ואף על פי כן יוכל לשאת את התואר "בן חורין", וזאת אם תהיה רוחו משוחררת ובלתי תלויה.

פיסגת החרות הרוחנית מתבטאת אמנם כלפי חוץ בקבלת עול מלכות שמים ובשעבוד תאוותינו ומחשבות ליבנו לעבודת ה', אולם מבחינה פנימית זוהי החרות העילאית ביותר שאליה מסוגל האדם להגיע. 'חרות' ייקרא לה, משום שדרכה מתאחד האדם שבאדם, כלומר נשמתו, עם מקורה העליון.

סדרים שקובע אדם לעצמו לשם קידומו ולתועלתו, לא יחשבו לעולם ככובלים. לעומתו, אדם שאינו חפץ במגבלות כלשהן, מורה על היותו עבד ליצריו, והוא שבוי בידם. הקללה שבה נתקלל כנען (בראשית ט', כ"ה): "עבד עבדים יהיה לאחיו", היתה פועל יוצא של מעשיו שהביעו הפקרות, והצביעו על כך שבפנימיותו הוא עבד ליצריו הבלתי מרוסנים. לעומת זאת, כאשר מוטלות הגבלות על גופו של האדם, תהיה רוחו חפשית להידבק במקור חייה. זהו שיאה של החרות.

רבי יהודה הלוי ניסח את הדברים בשירו המפורסם: "עבדי זמן עבדי עבדים הם, עבד ה' הוא לבדו חופשי. על כן בבקש כל אנוש חלקו, 'חלקי ה'' - אמרה נפשי".

אומנם גם לחרות הגוף נודעת חשיבות. ללא ספק, קיימת השפעת גומלין בין הגוף והנפש. כשהנפש מדוכדכת, יהיה גם הגוף עייף, וכשהגוף אינו מקבל את מזונו המתאים, פורחת הנשמה ממנו. התורה אינה מטיפה להסתפקות בחרות רוחנית ולהסכמה לשעבוד גופני. השעבוד של אבותינו במצרים גרר בעקבותיו גם שעבוד רוחני, ואילו היציאה מכור הברזל ממצרים היתה קרש קפיצה להגיע לעצמאות רוחנית, שבאה לשיאה למרגלות הר סיני.

ואכן כשהוציא ה' את עמו ישראל ממצרים, הוציאם ל"חרות עולם".