מדוע האדם מרגיש צורך להיות חלק מהחברה?

הנטייה "להיות חלק מהכלל" היא צורך פנימי. אנשים מרגישים קרבה וידידות לבני עירם, למי שלמד איתם באותו בית ספר ועוד. רגש הפטריוטיזם שהם מפגינים לחבורתם, מביע את הנטייה להיות נאמנים ומשוייכים לקבוצה.

תכונת "ההשתייכות והנאמנות לעם" שיחקה לידיהם של שליטים בהיסטוריה, והם דאגו לטפח אותן באמצעים דמגוגיים. ראש וראשון לאלו היה נפוליון (האיש קצר הקומה וארוך המגפיים) שנחשב כמבשר הלאומיות בעידן החדש. על הדגל שנשאו חייליו אל מערכות המלחמה היה חרוט: "אומץ ומשמעת". נפוליון דירבן את פקודיו להילחם עד חורמה, ואפילו עד מוות, למען כבודה ותהילתה של צרפת.

רגש טבעי זה, המכוון כל יחיד לפעול למען הכלל, מאפשר לרבים לגשר על הפערים שביניהם ולהפוך ליחידה אחת מלוכדת. יעקב אבינו ציווה על בניו לפני מותו: "האספו" כדי שיתברכו מפיו. ראשית, יש להתאסף ולהוות קבוצה אחת מגובשת ומאוחדת. הברכה וההצלחה אינן שורות אלא בכלי שלם - בעם מאוחד כמשפחה אחת.

בקצה הסקאלה עומד רגש הפרטיות. כאשר מפשיטים אותו מהגדרותיו המצוחצחות, מגלים שמדובר באנוכיות של יחיד הדורש את טובתו שלו ושל משפחתו בלבד. בני אדם שונים הם זה מזה בתכונותיהם. נטיות אופי הקיימות באחד מהם אינן מצויות אצל רעהו, עם זאת, כל אדם באשר הוא, טבעו הבראשיתי-ראשוני הוא אנוכיות וגאוותנות. וכבר ציין על כך הרב דסלר: "שאי אפשר לעקור אותה (את הנטיה לאנוכיות) מעצמותנו בכל האמצעים שננסה".

מובן שלאותה אנוכיות יש גם מעלות. לולא רגש הפרטיות לא היתה לאדם אחריות לטיפוח עצמו. לולא האנוכיות לא היו קיימים המרץ, הפעלתנות, התקווה לחיים טובים יותר, הדאגה לעתיד והשאיפה להיבנות, להתקדם וליצור. אישיותו של כל יחיד מבני המין האנושי לא היתה גבוהה יותר מגובה נמלה בטור שקדני הצועד אל הקן וממנו. כשם שלטרמיטים אין זהות פרטית, וכל פרט בהם נחשב כאיבר של הכלל, כך עלול היה האדם להיות בורג אבוד במכונת ענק, ראש סיכה ותו לא.

בכל זאת יש לשאול: מדוע נברא העולם בשילוב שתי נטיות נוגדות אלו? לשם מה נקבעו בו תכונות כה סותרות, שפניהן לכיוונים כה שונים?

ההסבר הוא כדלהלן:

מטרתו של האדם בעבודת חייו היא להידמות לבוראו. כשם שלמידותיו של הקב"ה יש בריח תיכון, והוא הטבה וחסד, גם על האדם מוטל להיטיב לזולתו. "מה הוא רחום, אף אתה רחום", זוהי בקשתו של הקב"ה מאיתנו, בני האדם.

לצורך ההטבה לזולת ניתנה לאדם תחושת אנוכיות עמוקה ומושרשת. דווקא כדי להושיט את ידו ולעזור, נעשתה ידו קפוצה וחמדנית. דווקא כדי שייתן, ניתנה בו האהבה לקחת. איך ניתן להבין זאת?

רק מי שיש לו "אני" מבוצר, רק הוא מסוגל לתת לזולתו נתינה אמיתית. הוא נותן לחברו מעצמו, משהו שיש לו זהות עמו, משהו ששייך לפנימיותו. הוא מוותר על שלו כדי שהדבר יהיה של חברו.

למעלה מכך, רק מי שחש ברגשות בדידות, שמחה, לבטים, עונג, רתיעה, רחמים, צער, אובדן, עלבון, פרידה או תסכול - רק הוא ידע להבין את זולתו כשיחוש באחת מאלה. אנשים המודעים לעצמם ולמתחולל בתוכם, הם היודעים לזהות רגשות אלו גם אצל חבריהם. דווקא מתוך ה"אנוכי" החזק, הם עשויים להיות נדיבים.

ביחסי אדם-חברה ניתן להצביע על כפל פנים נוסף. דו קוטביות מתבטאת גם בצרכים הפוכים המוטבעים באדם: מצד אחד, בכל אדם קיים דחף להעניק לזולתו ולהיטיב עם סביבתו. מצד שני, הוא מתאפיין ברצון לקבל מזולתו.

עזר אדם לחברו במציאת עבודה, תרם סכום כסף למטרת צדקה, התנדב לעזרה לחולים, חייך לאדם מר נפש - כל אלו ממלאים אותו בסיפוק ובשמחה. רגש הסיפוק הוא המענה לצורך פנימי שהתמלא.

הוכחה נוספת לכך שהאדם מטבעו רוצה להיטיב ולתת, היא העובדה שאנשים אוהבים את ילדיהם. מי אינו יודע שצריך לקום בלילות כדי לטפל בתינוק? מי אינו ער לעובדה שילדים חולים לעיתים בשנותיהם הראשונות ויש לדאוג להם לא מעט? ובכל זאת אנשים שמחים כשנולד להם תינוק. זוהי תוצאה של יצר הנתינה הטבוע באדם.

מן העבר השני מצוי הצורך לקבל מן הזולת. מה מקבל האדם מחברו? כמעט הכול: עזרה מעשית, תמיכה רגשית, חמימות, הערכה, עצה, ידע וניסיון חיים, ובעצם מה לא? המגבלות האנושיות מחייבות כל אחד להעזר בסביבתו, וטוב שכך, כי רק אדם שטעם את טעם הקבלה וההזדקקות, תהיה נתינתו איכותית ומתחשבת.

נמצא שהבורא חנן אותנו בהרבה תכונות, וביניהן תכונות מנוגדות, כדי שנתרום לזולת מעומק ליבנו ונסייע לחברה כולה ככל שנוכל.