מה עלי לעשות כדי שבעלי יענה לבקשותי?

מחקרים רבים נעשו על ההבטים הרבים של הקשרים בין בני אדם ועל חיי הזוגיות, אך נדמה שיש נקודה אחת אשר לא נפתרה, והיא - מדוע כאשר אדם נותן דבר מסוים משלו לחברו, הוא נקשר אל חברו, וככל שיתן יותר כך יאהב את חברו יותר. ידועה וברורה לכולנו העובדה שכאשר אדם אוהב אדם אחר הוא מוכן לוותר עבורו ומוכן גם לתת לו משלו יותר מאשר לאדם אחר שאין לו עימו כל קשר רגשי. הורים מעניקים לילדיהם כל מה שהם צריכים בין בדברים רגשיים ובין בדברים חומריים בלי הגבלה, וכן בני זוג האוהבים זה את זה נותנים האחד לחברו בלי הגבלה. הנתינה היא חלק בלתי נפרד מהקשר הרגשי, היא ביטוי לתחושות ולפעמים אף ביטוי להערכה. נהוג לומר כי "יותר משהנתינה היא ביטוי לרגשות, היא החיזוק לרגשות". כמובן, אין כוונתנו לומר שהאהבה בנויה כל כולה רק מנתינה ומהענקה, אלא רצוננו לומר שבין שני בני הזוג חייב להיות בסיס משותף של הכרות, הערכה וחיבה שעליו אפשר לבנות קשר אישי חזק וטוב באמצעות הנתינה ולפתח את רגשות החיבה והאהבה לכיוונים חיוביים.

בהתבוננות שטחית על בני אדם מתגלה לנו כי קשר אישי כזה המתפתח מהשקעה ומנתינה עשוי להתפתח לא רק בין בני אדם לבין עצמם אלא גם בין בני אדם לבעלי חיים, וגם בין בני אדם לצמחים ולחפצים דוממים. לדוגמה, אדם המגדל בעצמו את הירקות בחצרו, לא יהיה מוכן להחליפם בשום ירק אחר מהשוק, גם אם הוא משובח יותר, אלא יעדיף את הירקות שעליהם הוא טרח ויגע. גם אדם שעמל ובנה את ביתו במו ידיו לא יהיה מוכן לעולם להחליפו בשום "ארמון" אחר.

על פי דברים אלו נוכל להכיר את הדרכים לבסס קשר ולחזק את היחסים הבין אישיים עם בני אדם אחרים, ובמיוחד עם בני המשפחה. האדם שגידל וטרח בגידוליו ואינו רוצה להחליפם, אדם זה "נקשר" אל הירקות שלו מכיון שהשקיע בהם. כן הדבר גם במערכת יחסים אישית: כאשר אדם נותן וחוזר ונותן לחברו ומשקיע בו, הוא נקשר אליו ומרגיש שהחבר הזה "שייך אליו" בזה שהוא נתן לו משלו. כאשר אדם משקיע בחברו, הוא מטפח אותו ומגדל אותו, ובזה נעשה החבר כאילו "חלק" של האדם, ואין הוא מוכן להחליפו אפילו בדבר הנחשב טוב יותר.

בחיי המשפחה ניתן לראות את התוצאות באופן מידי משום שבמערכות יחסים אישיות יש לשני הצדדים אותה האחריות למצב, ושניהם רוצים לחיות בשקט ובאהבה, ולכן ברגע שאחד הצדדים יוזם פעולה, מגיב הצד השני מיד. פעמים רבות אפשר לראות אנשים שלא מוכנים לעשות שום דבר בבית, בעוד שהם ידועים כבעלי חסד גדולים המוכנים לעזור לכל נזקק. הסיבה לכך היא הכמיהה והציפיה לקשר נכון, ומשהאחד מהם מתאכזב, הוא ננעל ונסגר כלפי זולתו.

זוגיות היא מערכת יחסים שנבנית במשך הזמן. קשר טוב בין בני זוג נרקם ברבות הימים תוך סיפוק הצרכים החומריים באופן הדדי, וכתוצאה מכך מתהדק הקשר הרגשי. אולם כאשר סיפוק הצרכים אינו נעשה כראוי, מתרופף הקשר הרגשי, וכתוצאה מכך נחלש גם הרצון "לתת" לבן זוג או "לעשות בשבילו".

במערכת הנישואין בטוח כל אחד מבני הזוג שחובותיו האלמנטריים של בן הזוג הינם להעניק לו ולעשות בשבילו , וכאשר, לדעתו, בן הזוג לא מקיים את חובותיו אלו, מתפרשת התנהגותו כחוסר אהבה, ופרשנות זו גורמת לו לשדר לבן הזוג קרירות ואי שביעות רצון, ולו עצמו נוצר מחסום רגשי עמוק וחוסר נכונות להעניק.

כדי להגיע למצב אידיאלי בין בני זוג יש ליזום פעולה אשר "תכניס" את הצד השני ל"עמדה" הרצויה. לדוגמה: לעולם לא לדרוש דבר מבן הזוג, אלא לתת תחושה שאם יעשה את הפעולה המתבקשת, יהיה זה מתוך התנדבות ולא מתוך חובה. הדברים צריכים כמובן לבוא לידי ביטוי בצורת הבקשה (במילים ... ובמנגינה), כך למשל יכול לומר "עשה עמי חסד" "תעשה לי טובה..." בקשה בצורה כזו נוטעת רצון למלא את הבקשה, יש לזכור כי לאחר מילוי הבקשה יש להודות ברוח זו.

הנותן ורוצה להעניק לא יעשה לעולם את הפעולה מתוך חוסר רצון ולא ייתן לזולתו תחושה שהוא עושה לו טובה (אף אחד לא אוהב טובות!!!...), אלא יעשה את הבקשה ברצון ובשמחה תוך מתן תחושה לחברו שהוא עושה את חובתו!!! כמו במקרה הקודם גם כאן רצוי לומר זאת במילים.

כאשר אדם "נותן" לחברו מרצונו החופשי, מתוך בחירה, הוא חי עם עצמו בתחושה טובה כי בכך הוא נותן ביטוי לשליטתו במעשיו וברצונותיו, וכך קל לו יותר לפעול ולבצע דברים, ואילו כאשר אדם נכפה בדרך כלשהיא לעשות דברים, מתפתחת אצלו טינה כלפי המקבל. דברים אלו מפרים את המחסומים הרגשיים המתפתחים אצל "הנותן שלא מרצון", והם עלולים לערער את כל היסודות של מערכת היחסים.

הרבה פעמים אנשים מפעילים לחץ פסיכולוגי בלתי מודע על הצד השני, והלה מצידו מפתח גם כן התנגדות בלתי מודעת למלא את הבקשה.

כמעט תמיד כאשר בן הזוג מרגיש שאינו מעונין לעשות את מה שהתבקש, נובע הדבר מכך שהבקשה לא היתה כראוי, או במילים אחרות: כאשר רואים שבן הזוג מנסה להתחמק מלבצע דבר שביקשנו, זה כמעט תמיד בגלל "נוסח הבקשה".