|
|
|
השאלה
|
|
כיצד ניתן למנוע אי הבנות במשפחה?
|
|
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
|
|
תשובה מאת ערכים
|
נוצרת אי הבנה בין הבעל לאשתו כאשר קיימת סתירה בין ציפיותיו לציפיותיה. לא פעם אשה מתלוננת: ''מדוע כאשר אני מספרת לבעלי על הבכי הממושך של התינוק, הוא מגיב: 'עזבי שטויות, זה שום דבר'. מדוע הוא מזלזל במה שאני מספרת לו?'' היא אינה מעלה בדעתה שהוא אינו מתכוון לזלזל בה ובסיפוריה, אלא שבטעות הוא חושב שחובתו להרגיע אותה, ואת זאת הוא עושה כאשר הוא מקטין את המצוקה ופותר את הבעיה. כוונתו: חבל שהדבר מעסיק אותך, שהרי לא קרה דבר ששווה לבזבז את הזמן עבורו.
את ההשלכות שיש לציפיותיה של האשה להסכמה עם קשייה, אנו יכולים להבחין בהיבטים פעוטים, שהאשה עצמה אינה ערה להם. אפשר לעקוב אחר שפת הפנים של הרעייה, בעת שהיא מחלקת אוכל כשסועדים בביתה אורחים. לכל אורח שהיא מציבה את צלחתו לפניו, היא מוסיפה בחיוך רחב את המילה: ''בתיאבון''. בעוד שכאשר היא מניחה את צלחת האוכל לפני בעלה, לא רק שאין פניה מביעות חיוך, אלא שהיא מביעה פנים מיוסרות מעט. כביכול, היא 'משדרת' לבעלה: האם אתה מבחין שקשה לי?
בסתירה זו, בין הצורך של הבעל לשמוע שטוב לה, לבין הצורך של האשה להשמיע שקשה לה ולקבל על כך הסכמה, הבעל הוא זה שמסוגל להתעלות מעל רגשותיו, לאפשר לרעייתו לספר את מצוקותיה ולהגיב בהסכמה. אשה שלא מתאפשר לה לתאר את קשייה, עלולה ליפול למשבר נפשי. כדאי לבעלה להסכים, שאכן העובדות מלמדות על קשיים אמיתיים.
כאשר האשה אומרת שהיא עייפה, נכון שבעלה יגיב ויאמר: ''זה באמת קשה. חושבני שהייתי מתמוטט מזמן, אילו הייתי צריך לעשות את כל המטלות שביצעת''. אם היא מתלוננת על סבל גופני או רגשי, חשוב מאוד שהוא לא יפחית את עוצמת הסבל, אלא יאמר: ''זה ודאי מאוד כואב ומעיק במיוחד''. ייתכן שלאחר תגובתו זו של הבעל, שהגדילה את עוצמת המועקה, היא תאמר: "זה כואב, אך בעזרת ה', אוכל להתגבר על הכאב ללא מאמץ מיוחד''.
יחד עם זאת, חשוב שהאשה תהיה עירנית לצורה שבה היא מביעה את עצמה בפני בעלה, ותעלה חיוך על שפתותיה בעת שבעלה מגיע הביתה, וכן בעת שהיא מגישה לו אוכל.
אנו מגלים צורך עמוק של גבר שרעייתו תכיר לו טובה על כל פעולה שהוא עושה בבית. פעמים רבות נראה שהנחיצות של הבעל לשמוע את הוקרת התודה מרעייתו נובעת מהצורך שלו לשמוע ממנה שטוב לה ושהיא נהנית ממה שהוא עושה למענם. כמו כן, הוא מבין את המילה 'תודה' במשמעות של ''בלעדיך לא הייתי מחזיקה מעמד''. נוסף לכך, כיוון שתודה אומרים למתנדב ולא לחייב, הרי שבהוקרת התודה של הרעיה הוא חש שהיא נותנת לו הכרה והסכמה להיותו 'מתנדב', כלומר, שהוא זה שמסוגל לספק את צרכיה.
לעומת ציפייתו של הבעל לשמוע מרעייתו את מילות התודה על פעולותיו, היא אינה מרבה להודות לו, בעוד היא אינה חוסכת במילות תודה לחברה או לשכנה שהיטיבה עמה בדברים פעוטים.
אם נעמיק בתהליכים שהוזכרו, נבין מדוע קיים אצל הרעיה מעצור נפשי להודות לבעלה, בעוד שלאחרים היא מודה בקלות רבה. ההסבר הוא ש'תודה' אומרים למתנדב שאינו חייב, לחבר או לשכן. למי שחייב אין הכרח לומר תודה. כאשר הבעל עושה דבר מה עבור רעייתו, והיא תאמר לו: 'תודה', לכאורה, יש בכך הצהרה מצידה שהיא מכירה בעובדה שהוא מתנדב ואינו חייב לה. ממילא, הוא אינו שותפה, תחושה שהיא כה סולדת ממנה.
האשה אינה זקוקה לתודה מבעלה, מכיוון שהיא רואה את מעשיה למען המשפחה כחובתה, ואדם חייב אינו מצפה שיודו לו על מילוי חובתו. אך היא זקוקה לקבל תגובה שתלמד אותה שבעלה שם לב למה שהיא עשתה. לכן, היא מבינה את הוקרת התודה, שבעלה אומר לה, במשמעות של: ''הוא שם לב למה שעשיתי''. בדומה לשאלת אשה את בעלה: ''איך האוכל? המרק מלוח, לא?'' תשובותיו החיוביות לשאלותיה גורמות לה להרגיש שהוא שם לב למעשיה והתמקד בפעולותיה ובהצלחותיה.
בשינוי זה בין הבעל לאשה, אנו שוב מבחינים בבעיה רגשית שאינה קשורה לרוע-לב. הבעל מצפה להכרת תודה. לעומת זאת, במידה רבה לאשה יש מעצור נפשי להודות לבעלה, ובוודאי לא ברמה שהוא מצפה לה.
במצב זה של צרכים סותרים, האשה היא זו שיכולה להתעלות על מעצוריה ולהודות לבעלה על כל דבר. היא גם תרוויח מזאת רבות, כיוון שהכרת התודה היא צורך רגשי של הבעל ומהווה תמריץ רב עוצמה לשותפותו בפעולות הנדרשות לבית ולמשפחה. כתוצאה מכך, הוא יחוש יותר ויותר קשר אליה, והקשר המשפחתי יתהדק.
|
|
|
|
|
|
|
הרשם עכשיו!
