בראשית

התורה פותחת במילים: "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" (בראשית א', א'). הפירוש השטחי של המילה 'בראשית' הוא: בתחילה. אך קיים קושי בפירוש זה. המושג התחלה מציין נקודה על ציר הזמן. כדי שלמושג התחלה תהיה משמעות, יש צורך בבריאת זמן, שבמקרה זה, הוא טרם נברא!

ואכן, המילה 'ראשית' (משורש 'ראש') מתפרשת באופן אחר: "החכם עיניו בראשו והכסיל בחושך הולך" (קהלת ב', י"ד). הביטוי 'עיניו בראשו', כוונתו, שהחכם חושב על תוצאות מעשיו מראש, לפני המעשה. וכן מובא בגמרא: "איזהו חכם - הרואה את הנולד" (מסכת תמיד ל"ב, ע"א). לפי ביאור זה, משמעות המילה 'ראשית': סוף מעשה במחשבה תחילה. העולם נברא בחכמה, מתוך תכנון מראש ומתוך הצבת מטרה ברורה.

במדרש רבה מתבארת המילה 'ראשית' כך: הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם. על פי אמונת היהדות התורה היא התכנית המחשבתית של כל העולמות! התורה כוללת גם את כל פרטי הבריאה ואת מערכת היחסים שביניהם, כפי שהם משתקפים בארבעת העולמות: אצילות, בריאה, יצירה ועשייה.

הבריאה - צופן מחשבתי

הבריאה כולה היא התפתחות של תכנית פנימית - צופן מחשבתי. הדבר נשמע כחידה סתומה עד לתגליות של תקופתנו. במאה ה20- נמצא כי כל עולם החי והצומח, כולל העולם המיקרוסקופי, מבוסס על צופן גנטי מולקולרי המכיל את המידע הנדרש לבניית היצורים ולתחזוקתם. במקביל, התגבשה במחצית השנייה של המאה ה20- תיאורית המפץ הגדול. לפי תיאוריה זו, כל היקום הכביר - החומר, האנרגיה, המרחב, הזמן וחוקי הטבע הופיעו 'יש מאין' בנקודה קטנה לאין שיעור. היקום הנברא החל להתפשט מכח האנרגיה האצורה בו, והתפשטות זו נמשכת עד ימינו! תוך כדי ההתפשטות חלו שינויים מפליגים ביקום. מן המצב הראשוני ההיולי התפצלו חוקי הטבע, נוצרו אבני הבניין של החומר ושל הכוכבים, ולבסוף הופיעו החיים במגוון צורותיהם. התגלית המופלאה ביותר בתחום זה בעשרים וחמש השנים האחרונות ידועה בשם: העיקרון האנתרופי-הקוסמי.

כל תכונות היקום, וכן תופעת החיים, מתוכנתות בתוך הקבועים הפיזיקליים הראשוניים שנקבעו ברגע המפץ הגדול. שינוי קטן - ולו הזעיר ביותר - בגודל של אחד המספרים הבסיסיים, לא היה מאפשר יצירת חיים כלל! כלומר, התפתחות היקום לאורך הזמן מקופלת בבחירה המדויקת של הקבועים המתאימים בזמן הבריאה. ההתאמה היא כה מופלאה ברמת דיוקה, עד שלא מעט מדענים מסיקים מכך שהיקום נברא בצורה מתוכננת על ידי ישות בעלת חכמה ושליטה עילאיות. גם רעיון זה, שכל החישובים תוכננו מראש, כלול במילה 'בראשית', שמשמעותה, שכבר אז היתה ראיית הנולד.

אמנם התיאור של התורה כתכנית של כל העולמות הוא בעל פרספקטיבה טוטאלית ואין שיעור לעומק הדברים, אך על כל פנים, הרעיון של חז"ל שהעולם נברא על פי 'תכנית-על', צף על פני השטח בעת חקירת העולם הגשמי.

רעיון מעורר תמיהה

רעיון מופלא זה מעורר תמיהה. כיצד התורה שהיא מצומצמת בהיקפה, ויחסית, יש בה מעט אותיות, יכולה להכיל את התכנית של עולם ומלואו? זאת ועוד, התורה היא רוחנית-רעיונית, ואם כן, כיצד היא מהווה תכנית למציאות גשמית?

כדי לענות על התמיהה הראשונה נזדקק להשוואה למבנה היקום הפיזיקלי. גם הדמיון המפותח ביותר אינו יכול להקיף את המגוון הבלתי משוער של חומרים ושל איכויות המתגלה בעולמנו. מן הגזים הפשוטים, כמימן או חמצן, דרך מתכות כברזל או זהב, וכלה בחלבונים מורכבים, מולקולות של חומרים פעילים, כלורופיל, המוגלובין, אינסולין ועד לחומצות הגרעין DNA, המרכיבות את הקוד הגנטי - כולם חושפים תמונה של יצירתיות אינסופית. עם זאת, כל עושר אין קץ זה, מחיידק זעיר ועד לגלאקסיה כבירה, ניתן לתיאור באמצעות מספר חוקים פשוטים וכמאה יסודות (אטומים) בסיסיים בצירופים שונים. למעשה, אטומים אלה הם צירופים מתוחכמים לאין ערוך של שלשה מרכיבים יסודיים יציבים!

מתוך אנלוגיה לעולם הפיזיקאלי, נוכל להבין שגם התורה, על קרוב לחצי מיליון אותיותיה, יכולה לקפל בתוכה - באמצעות סוד הצירופים - עולם ומלואו.

כאן אנו מגיעים לשאלה השנייה שהצבנו: כיצד יכולה התורה הרוחנית-רעיונית לתאר עולם פיזיקלי חומרי? למעשה, ניתוח המובן המדויק של המושג "תכונות חומריות", יביא אותנו להארה מעמיקה ומפתיעה לגבי טיבה של המציאות הפיזיקלית.

האם החומר הוא 'חומרי'?

השאלה "הנצחית" שכל ילד שואל אינספור פעמים: "מה זה?" ממשיכה להביך את אנשי המדע ואת ההוגים גם יחד. למרות ההישגים הכבירים בתחומי הטכנולוגיה, עדיין נותרו השאלות בתחומי המהות בלתי פתורות. מהו חומר? מהי אנרגיה? מהם זמן ומרחב?

המדע מסוגל לתאר את התופעות בלבד (תשובות לשאלות: איך? כמה?), אך אינו יכול לחדור מבעד למחיצה המפרידה בינינו לבין הדברים כפי שהם קיימים במציאות כשלעצמה.

לפני למעלה מ200- שנה עמד על כך הפילוסוף עמנואל קאנט וקבע כי הכרתו של האדם, השבויה בתוך גופו, נאלצת לקבל מידע דרך החושים בלבד ולפרש אותו במונחים של זמן ומרחב. לדבריו, לעולם לא נוכל לתפוס את הדברים כשלעצמם, בנפרד מכלי התפיסה שלנו, כביכול, מנקודת מבטו של אלוקים.

דבריו אלה, המקובלים כיום על כולם, היו בבחינת מהפכה במחשבה המדעית. למעשה, רעיון זה מובע בדברי חכמינו ומהווה יסוד מהותי ועקרוני בהשקפת התורה על העולם. המציאות האמיתית היא רוחנית ואינה ניתנת לקליטה בחושים. החומר הוא רק מעין 'לבוש' והוא הוא הנתפס בחושינו.

כל מידע על העולם החיצוני מגיע אלינו דרך החושים. החוש קולט גירוי מחוץ לנו (אור, צליל, חום וכו'), וגירויים אלו אינם אלא צורות שונות של אנרגיה. כל אחד מהחושים מאופיין על ידי מבנה של מערכת גופנית המגיבה לגירוי זה ומתרגמת אותו לזרם חשמל העובר דרך העצבים אל המוח. כל חוש מנווט את המידע לאזורים מסוימים במוח, שבהם מעובד המידע. במוח יש מספר כביר של תאים זעירים - נוירונים - שבהם נקלט המידע בצורת פוטנציאל חשמלי ותהליכים כימיים.

אם "נציץ" לתוך מוחו של אדם הרואה פרח אדום, לא נראה דמות מוקטנת של הפרח, ובוודאי שלא נריח את ריחו. אין שם אלא תהליכים כימיים חשמליים. המסתורין הגדול הוא: כיצד קשורה מציאות גשמית מופשטת זו לחווייתנו הסובייקטיבית, לתחושה של "מציאות של פרח אדום וריחני", שהרי אנו איננו חוֹוים מתחים חשמליים?

המסתורין מתעצם

מבחינה פיזיולוגית, אין הבדל בין חלקי המוח המעבדים נתונים חזותיים מן העין, לבין חלקים המעבדים נתונים שמיעתיים הבאים מן האוזן. יודגש כי כל העובדות הידועות מצביעות על כך שבד בבד עם תפיסת החוויה הפנימית הסובייקטיבית של צבע, ריח, טעם, מרקם או צליל מתרחשים במוחנו תהליכים פיזיקליים רבים הניתנים בעיקרון למדידה. תהליכים אלו צמודים לתחושתנו הפנימית, אך אינם זהים לה. כאמור, אין חוויה של ריח במבנה המולקולה או בתהליך החשמלי-כימי בעצבים ובמוח.

ניתן לבנות מכונה אשר תזהה צבע אדום, ואף תשמיע את המילים: 'אני רואה אדום'. אך האם המכונה "רואה אדום" באותו מובן שבו אני רואה אדום? לפי כל הידוע לנו, התשובה היא: לא.

צורה אחרת להבין נקודה עקרונית זו, היא לחשוב באופן הבא: חוקרים חישבו ומצאו שלו היה ניתן להפעיל לחץ אדיר על מגדל אייפל, באופן שדחיסה דמיונית זו היתה מסלקת לחלוטין את כל הרווחים בין החלקיקים התת-אטומיים, היה החומר (שהוא כל 'היש החומרי') הופך לנפח של מעט יותר מראש סיכה!!

תהליך זה אינו אפשרי במציאות על פני כדור הארץ, אולם הוא ממחיש כי כל המאסה העצומה של ברזל, אינה אלא כמות אפסית במידותיה המוחלטות. בחלל מצויים 'חורים שחורים' שהם חומר דחוס בשיעור מדהים, השואב אל תוכו את כל המצוי בסביבתו.

המדע גם מלמדנו כי החומר היסודי, אלקטרונים וכו', נתפס בחושינו (בנסיבות מסוימות) גם כתופעה גלית בלתי חומרית. נמצא שהתמונה שהחושים מציירים - גוש מוצק וכביר של ברזל - מוטעית מיסודה. מגדל אייפל בפרט, והחומר בכלל, אינם אלא תעלומה כבירה, שמהותה האמיתית נעלמת מעינינו.

אין תבונות מוחלטות

תיאורית היחסות הכללית של אינשטיין מוסיפה נדבך מרכזי לתעלומה האופפת את המציאות "כשלעצמה", על ידי קביעתה כי אין תכונות מוחלטות כלל. מאסה ואנרגיה אינן תכונות מוחלטות של חומר כלשהו, אלא הן תלויות במערכת הייחוס של הצופה. זאת ועוד, המרחב והזמן נבראו במפץ הגדול, כפי שמסבירים הקוסמולוגים, ואין להם מציאות מוחלטת ונפרדת מהחומר. תפיסת הזמן והמרחב היא באמצעות החומר ותפיסת החומר היא באמצעות זמן ומרחב.

ההסברים המדעיים, למרות תועלתם הטכנולוגית, אינם מפיגים את המסתורין. חוקי הטבע אינם נתפסים על ידי החושים, אלא הם הֶסְברים שאנו "מבינים" באמצעותם את התופעות שאנו צופים בהן. חוק המשיכה אינו קיים בעולם התופעות הנצפות בחושים. הוא קיים רק בתודעתנו, כהסבר מדוע כל הגופים נעים בתאוצות המתאימות. זו הסיבה מדוע פילוסופים ואנשי מדע מצאו כי ידיעתנו המדעית היא בתחום תורת ההכרה בלבד (אפיסטמולוגיה), ולא בתחום תורת היש (אונטולוגיה).

סיבתה של קביעה זו אינה אי-התקדמות מספקת בתחום המדע, אלא עניין עקרוני שלעולם לא יהיה ניתן לשינוי. היא משקפת את מגבלות המין האנושי המשקיף על העולם שמחוץ לו, דרך חושים ודרך "משקפיים" של מרחב וזמן, המשמשים כחומה בין האדם לבין ה"ידע האמיתי על העולם כפי שהוא". קיים נתק שאינו ניתן לגישור בין התודעה של האדם ותפיסת חושיו לבין העולם ש"בחוץ", כפי שהוא קיים, כביכול, מנקודת המבט של האלוקים.

השיטה המדעית המקובלת כיום מבוססת על מערכת מסודרת של תצפיות ושל מדידות מדויקות. על בסיס התצפיות מנסים אנשי המדע להציע הסברים אפשריים לסיבות האחראיות לסדר ולחוקיות הנצפית. זוהי נקודת תורפה. התופעה היא אירוע המתרחש בעולמנו וניתן להגדרה ולמדידה, אך הסיבות, כלומר, הכוחות הפועלים, אינן ניתנות לתפיסה בחושים. אנו רואים גופים נופלים, אך איננו יכולים 'לתפוס' את כח המשיכה. אנו רואים את הבזק הברק, אך השדה החשמלי היוצר אותו אינו נקלט בחושינו. נמצא שהעלאת השערות (היפותזות) על כוחות הטבע היא, למעשה, תהליך של ניחוש אינטליגנטי אודות סיבות אפשריות. גם השערה המבארת היטב את העובדות הידועות, מעמדה הוא זמני. בדרך כלל, גילוי עובדות ותצפיות חדשות, שאינן מוסברות על ידי התיאוריה העכשווית, מאלץ את החוקרים להמציא תיאוריה חדשה ועדכנית יותר.

אמנם עד תחילת המאה העשרים עדיין האמינו חלק מהמדענים והפילוסופים כי השיטה המדעית מובילה בהכרח לידע אמיתי על העולם שמחוץ לנו, אך התפתחות המחשבה והמדע (ובייחוד תיאורית היחסות ומכניקת הקוואנטים) חוללו מהפך כביר בפילוסופיה של המדע. כיום, מקובל על כל אנשי המדע כי אין המדע מבטא ידע על העולם, אלא משקף את יכולתנו (ומגבלותינו) הסובייקטיבית להבין את העולם. לא ניתן להוכיח תיאוריה מדעית באופן מוחלט וסופי. התהליך המקובל במדע כ"הוכחה" לתיאוריה מדעית אינו אלא שיטה יעילה לבירור בין השערות שונות, כדי להעדיף את השימושית ואת הנוחה ביותר. "הוכחה" כזו מגדילה את ביטחוננו ביעילותה של התיאוריה. מדענים קוראים לתהליך זה אישוש (תמיכה). מונח זה הומצא כדי להחליף את המונח "הוכחה" וכדי לבטא את העובדה שאין מדובר באישור מוחלט.

האמת המדעית אינה התאמה למציאות, כי אם תיאוריה המניבה יישומים טכנולוגיים הפועלים כפי שמצפים מהם. ברור, שבבוא היום יתברר כי התיאוריה אינה נכונה, והיא תתוקן או תוחלף באחרת. למרות ההישגים הטכנולוגיים המרשימים, אין בהצלחת היישומים הטכנולוגיים משום הוכחה לאמיתות התיאוריות שעליהן מבוססים המכשירים. למרות שתיאוריות מדעיות התחלפו במאה וחמישים השנים האחרונות, המכונות ממשיכות לפעול.

שינוי בחשיבה המדעית

כאמור, במאה השנים האחרונות התגבשה אצל המדענים וההוגים מסקנה המשקפת את העובדה שהכרתנו "שבויה" בגוף (מוח), והמידע על העולם החיצוני מגיע רק דרך החושים, על כל מגבלותיהם.

לא זו בלבד שהמדע ביצע תפנית של 180 מעלות בתפיסת המציאות ביחס לאמונות ולתקוות ששררו במאה ה19-, אלא שמהפכה זו עדיין לא נקלטה אצל הציבור הרחב, ואף בקרב טכנולוגים ומומחים צרי אופקים.

אפילו מדענים מן השורה הראשונה, שבעצמם היו שותפים ביצירת ההבנה המעמיקה של המציאות, נתקלים ב"קשיי עיכול" של השקפה זו. תחושת הממשות של החפצים סביבנו, יחד עם היכולת שלנו לִצְפֶוֹת את התנהגותם היום-יומית, תורמות להרגשת "הוודאות" בקיומה של המציאות, כפי שאנו חווים אותה. נדרש מהאדם החושב על המציאות לשנות בצורה קיצונית את חשיבתו. במקום לחשוב על אבן מסוימת כגוף מוחשי המוכר וידוע בצורתו, בצבעו ובקשיותו, יש להתרגל לחשוב שתכונות אלה אינן יותר מפרשנות של החושים. מציאות הקיימת רק במחשבתנו! יש הרבה מן האירוניה בכך שנדרש מאיש המדע לבצע תרגיל ב"אמונה" - עליו להשליט את החשיבה המדעית המודרנית על הרגש ועל ההרגל היום-יומי!

הדרגה האחרונה בתפיסה של המציאות הפיסיקלית מתוארת בדבריו של מדען בריטי, ג'יימס ג'ינס: "העולם איננו אלא זה הקיים במחשבתנו".

ומה טיבה של מחשבה זו? הידע המדעי מאורגן בצורה של "דגמים מתמטיים" בלבד. מצד אחד, ידע זה הוא תיאור נאמן ומדויק של נתוני החושים ומערך היחסים ביניהם, ומצד שני אינו אלא שפה - אוסף של סימנים מתמטיים. שפת המתמטיקה היא רק צורה מתוחכמת ומקוצרת של הצפנת המידע המדעי.

הוא מסכם את דעתו שם: העולם איננו אלא מחשבה אחת גדולה! במקום לראות אלפי גופים נעים בצורות שונות - אבנים נופלות בקו ישר למטה, פגזים נעים במסלול של פראבולה וכוכבים נעים באליפסות - רואה הפיזיקאי רעיון אחד, כח המשיכה העולמי, והוא מבטא אותו על ידי נוסחה מתמטית.

חכמת התורה

תיאור מהות הבריאה בתורה, מסוכם על ידי חז"ל במשפט הבא: "בעשרה מאמרות נברא העולם". גם בתחילת ספר היצירה נזכר שהקב"ה ברא את עולמו על ידי צירופי כ"ב אותיות לשון הקודש. אבני הבניין של בריאת העולם הן אותיות האל"ף-בי"ת עצמן, שמהן ומצירופיהן בנויים כל הנבראים.

לאחר אלפי שנות חקירה, התשובה לשאלת המהות מביאה את המין האנושי בחזרה אל הפרשיות הראשונות של ספר בראשית וספר היצירה! התיאור של הבריאה מובע על ידי מאמרות, אוסף אותיות המבטא רעיון, חכמה.

מובן, שקיים הבדל טכני משמעותי בין השפה והתוכן של התורה לבין השפה המתמטית, אך מוסכם על כולם שהמדע עדיין לא הגיע אל סוף הדרך. אף אם יצליחו המדענים להגיע אל הנוסחה האחת הגדולה והמאוחדת, עדיין יהיה בה רק תיאור של החיצוניות בלבד. לאור זה, מאלפים מאד דבריו של אחד מגדולי המדענים בדורנו, סטיבן הוקינג. הוא מדבר על חזון עתיד המדע וכותב בהערת הסיכום בספרו המפורסם כי כאשר נגיע אל "הנוסחה האחת הגדולה" המסכמת את כל היקום, נדע את "מחשבת האלקים בבריאה"!

למרות ההכרה שהמציאות היא בעיקרה רעיונית-רוחנית (אותיות), התשובה המדעית לוקה בחסר. כאמור, היא מתארת את התופעה כפי שהיא נקלטת בחושים בלבד. קיים פער שאינו ניתן לגישור בין נתוני החושים לבין הדבר כשלעצמו. גם התקדמות מדעית בעתיד אינה יכולה לגשר על פער זה. חומר הגלם להשגת התשובה המדעית הוא אוסף של נתוני חושים וביטויים בשפה שהיא המצאה אנושית. לפיכך, אין תשובת המדע יכולה לחדור "מבעד לפרגוד". כוחה יפה להסיק מסקנות אך ורק באותו מישור שממנו היא יונקת: פיתוח מכונות וטכנולוגיות.

המילה בלשון הקדש: עוֹלֻם, מלשון הֶעֱלם, היא התיאור התמציתי הנפלא והמדויק ביותר האפשרי. הממשות הקורנת מכל חפץ, מכל תופעה ומכל הסבר, אין בכוחה לשנות את ידיעתנו כי העולם הוא אכן תעלומה לנצח, ושמו בלשון הקדש הוא הקולע ביותר.

כוונה נוספת מרומזת בתיאור הנביא ישעיהו: "אכן אתה א-ל מסתתר" (מ"ה, ט"ו) - העולם הוא גילוי של המחשבה הגדולה של אלוקים, אך אלוקים עצמו מסתתר מאחורי תמונת החומריות מתוך מטרה שנגלה אותו ונתחבר אליו.

נוסיף ונאמר כי שלוש המילים בלשון הקודש המתארות את חלקי המציאות הן מאלפות: דבר - לשון דיבור. דיבור הוא הוצאה לפועל של המחשבה. האמירה מבטאת את המהות המסוימת של הדבר הנברא. חפץ - פירושו רצון. מילה זו מתארת את הסיבה העליונה, את תחילת השתלשלות הסיבות, עד שהיא מתגלה במציאות. הרצון האלוקי בא לידי ביטוי במאמרים דוגמת: "יהי רקיע" וכו'. עצם - שתי משמעויות בשורש זה: הראשון, עֲצִימת העיניים, לשון עֻצְמֻה וחוזק (ומכאן עֶצֶם בגוף). ניתן לראות עד כמה משמעויות אלה משקפות בדייקנות את מסקנת הדיון מהביטוי: 'הדבר כשלעצמו'. אמנם זהו ביטוי מודרני, אך השורש נמצא במשמעות דומה בתנ"ך, למשל: "וכעצם השמים לטהר" (שמות כ"ד, י"א), "בעצם היום הזה" (בראשית ז', י"ג).

דברים/חפצים קרויים גם עצמים מפני שתפיסתם החושית עוצמת את עינינו מלראות את הדבר כשלעצמו! במקום זאת אנו תופסים את הצורה המשתנה. המשמעות של עצמה, במובן של: "רב ועצום ממנו" (שמות א', ט'), מתאימה ביותר לתאר את 'הדבר כשלעצמו', שלעולם יהיה מחוץ להשגתנו, ואין התפיסה יכולה לשלוט בו.

"כשם שניתנה תורה בלשון הקודש, כך נברא העולם בלשון הקודש" (מדרש רבה בראשית י"ח, ד').