באותו רגע נורא, בתשיעי באב, כאשר התקרבו הלהבות הלוחשות אל שער הזהב של בית המקדש, רגע לפני שעלה בית אלוקינו בסערה השמיימה, יצאה בת קול מבית קודשי הקודשים ואמרה: 'אוי לך טיטוס, בית חרוב החרבת, היכל שרוף שרפת...'
ידיהם הטמאות של האויבים החריבו את העצים ואת האבנים, אולם רוחו של הבית הגדול כבר לא שכנה בו שנים רבות קודם לכן. כאשר חטאו ישראל, סילק הקב"ה בהדרגה את שכינתו ממקום המקדש. לא חיילי טיטוס החריבו את היכל ה', אלא החטא גרם.
"על מה אבדה הארץ - על עזבם את תורתי".
* * *
פרק היסטורי בלתי ידוע שופך אור על הנסיבות שהובילו לנפילת ירושלים. ככל שהדבר נשמע מפתיע, מתברר, שהרמטכ"ל הרומאי, האיש שפיקד על הכוחות הלוחמים וניצח באופן ישיר על ההשמדה, היה יהודי. הוא היה כהן, בן למשפחה חשובה ומפורסמת.
אף על פי שהוא עצמו נולד וגדל בחוץ לארץ, היו למשפחתו קשרים הדוקים עם בית המקדש.
זהותו היהודית של הקצין הרומאי לא היתה בגדר סוד כמוס. היסטוריונים בני התקופה מכנים אותו "המומר היהודי". המידע שקיים לגביו זעום, אך כאשר מצרפים את פיסות המידע, מתחילה להתקבל תמונה מלאה למדי של הידרדרות רוחנית, שהובילה אותו מדחי אל דחי.
לרומאים היו סיבות מגוונות למנות את טיבריוס יוליוס אלכסנדר לתפקידו הבכיר. הוא היה איש צבא ותיק ובעל ניסיון, היו לו קשרים טובים בצמרת השלטון. נוסף לכך, הוא היה מיודד עם טיטוס ועם אספסיינוס, שני "אדריכלי" החורבן. עם זאת, אין ספק שגם מוצאו היהודי היה שיקול מרכזי במינוי.
כיהודי הכיר טיבריוס את ירושלים לפני ולפנים, בין היתר בזכות השנתיים שבהן כיהן בתפקיד הנציב הרומאי העליון בארץ יהודה. מכיוון שגדל בתוככי החברה היהודית, הכיר גם את הלך רוחם של תושבי ירושלים, במידה שאף מצביא רומאי אחר לא היה מסוגל להכיר.
אכן, הצדיק טיבריוס את התקוות שתלו בו. הוא נלחם לצידו של טיטוס לאורך כל שנות המלחמה, ניהל את המצור על ירושלים בנחישות, והוא היה האיש שעמד למרגלות הר הבית בתשעה באב בשעה שליחכו הלהבות את בית המקדש.
נשאלת השאלה: מה עושה יהודי בתוככי המחנה הרומאי? כיצד ניתן להסביר את ההידרדרות הנוראה של יהודי שהגיע לדיוטא תחתונה זו? לשלוח יד בקודשי ד' ולסייע בפועל להחרבת המקדש!
המשת"פים
לאמיתו של דבר, לא היה טיבריוס אלכסנדר היהודי היחיד במחנה הרומאי. תמונת המצב היתה מורכבת יותר. גם בתקופה ההיא היו מבני עמנו ששיתפו פעולה עם כוחות האויב וערקו לשורותיהם בגלל אינטרסים שונים. אמנם, בניגוד לאחרים, לא היה טיבריוס אלכסנדר עשב שוטה שגדל בשולי החברה היהודית. הוא נולד למשפחה חשובה ואצילית בקרב הקהילה היהודית הגדולה של אלכסנדריה.
אביו של טיבריוס היה ראש הקהל היהודי באלכסנדריה. הוא היה אדם אמיץ שהתייצב לא אחת בפני שועי ארץ כדי לבטל גזרות קשות שהוטלו על היהודים. האב היה גם אחד האנשים העשירים באימפריה הרומאית. עובדה שבוודאי הועילה לו במגעיו התכופים עם השליטים תאבי הבצע. בזכות ממונו הרב וקשריו המסועפים מכנים אותו ההיסטוריונים: "הרוטשילד של אלכסנדריה".
אחי-אביו של טיבריוס, פילון, היה פילוסוף בעל שיעור קומה. הוא חיבר עשרות ספרים פופולאריים, שהציגו את יסודות היהדות בצורה שהתאימה להבנת בני אותו דור, אשר נהו אחרי הפילוסופיה היוונית.
טיבריוס אלכסנדר עצמו הגיע לעמדת השפעה רבת עצמה. סנטורים חיזרו אחריו, קיסרים התייעצו עימו ולגיונות סרו למשמעתו. בעקבות כל זאת, אילו לא הדרדר, הוא היה עשוי להשתמש במעמדו כדי לסייע לבני עמו בשעת צרתם הגדולה.
אולם תחת זאת בחר לחבור לגרועים שבצוררי ישראל, וחקק יחד עימם את שמו לדיראון עולם.
כדי להבין את תהליך הידרדרותו, חשוב להכיר תחילה את הרקע שממנו בא, את הקהילה היהודית של העיר אלכסנדריה שבמצרים.
"משורש נחש יצא צפע"
בסוף ימי בית המקדש השני היתה אלכסנדריה העיר העשירה ביותר בעולם. אוניות טעונות סחורה מכל קצווי ארץ עגנו בנמליה והעשירו אותה בעושר רב. לצד סוחרים ואומנים נהרו אליה גם פילוסופים והוגי דעות. באלכסנדריה שכנה הספרייה הגדולה ביותר בעולם, והעיר הפכה למרכז העולמי של תרבות יוון.
בתוך השפע הכלכלי, חיו כמיליון יהודים שנהנו ממעמד מכובד ומבוסס. הם תפסו עמדות בכירות בשלטון, ולעיתים אף פיקדו על צבא מצרים. בית הכנסת הגדול של אלכסנדריה נודע לשם ולתהילה בזכות ממדיו המדהימים בגודלם.
אביו של טיבריוס אלכסנדר, שאף שמו היה אלכסנדר, עשה הון רב מתפקידו כגובה המיסים המלכותי. כמו יתר עשירי העיר ופרנסיה, השתמש גם הוא לא אחת בכספו כדי לבטל גזרות קשות. לצורך כך הוא אף נסע מפעם לפעם לרומא ובא בדברים עם גדולי המלכות ויועציה. הוא זכה אף לכבד את ה' מהונו ולפאר את בית ה' אלקינו. לפי הספר "יוסיפון", תרם אלכסנדר זה את הזהב הטהור שבו צופו תשעה משערי בית המקדש. רק הדלתות של שער ניקנור, העשויות נחושת, נותרו כפי שהיו לזכר הנס שנעשה בהן.
למראית עין, מצטייר "תור זהב" של יהודי אלכסנדריה, שהרי בתקופה ההיא הם הגיעו להישגים גבוהים. אולם מתחת לפני השטח התפתחו מגמות מסוכנות. חז"ל התריעו מפני הסכנה הנשקפת מחשיפה לתרבות יוון, וביותר, מנסיונות "המיזוג" הכושל של התורה עם חכמת הגויים. באלכנדריה למדו תורה מתוך תרגומה היווני. אנשיה חיו כיהודים, אך גילו הערצה לחכמתם של בני יפת. את תכניה של התורה הקדושה ביקשו לצקת לתבניות חשיבה פילוסופיות, ובכך להתמזג בחברה ה"נאורה" שבסביבתם.
בגישה זו של "משכילי" אלכסנדריה, היה טמון סיכון רוחני גדול. בעבור יהודים רבים היה זה ראשיתו של מדרון רוחני חלקלק, שהוביל בסופו של דבר לטמיעה ולהתבוללות. פילון מספר על יוונים בני תקופתו שהתרשמותם מתורת ישראל גרמה להם להתגייר, ואילו בעבר השני היו לא מעט יהודים שהסתחררו מהצלחתם הכלכלית ומתרבות יוון השלטת, וחדלו באופן חלקי או מלא מקיום מצוות. תופעת ההתייוונות המתחדשת כרסמה מתחת ליסודות הרוחניים של הקהילה היהודית העשירה, ועד מהרה היא הצמיחה פירות ביאושים.
יותר רומאי מרומאי
כשלושים שנה לפני חורבן הבית נפערו הבקיעים הראשונים בעולמם של יהודי אלכסנדריה. היוונים האנטישמיים ניצלו שעת כושר שהזדמנה להם ויזמו מהומות קשות נגד יהודי העיר. מעמדם החוקי של היהודים נשלל, והם הופקרו לחסדי ההמון הפרוע. כתבי פלסתר אנטישמיים הופצו בכל מקום והפכו לחומר קריאה מבוקש. הגטו הראשון בהיסטוריה הוקם, והדבר אירע לא בוורשה או ברומא, אלא דווקא באלכסנדריה הנאורה. יהודי אלכסנדריה הוכו בהלם. הם, שחשו כבני בית בעיר המתורבתת, מצאו את עצמם לפתע מסומנים כזרים וכבלתי רצויים. עתה התחוור להם כי "אחוות העמים" שדימו ליצור בין כל בני התרבות, לא היתה אלא אשליה.
התרבות היוונית הנוצצת התגלתה כמקסם שווא. אל הקרע החברתי הכאוב של אלכסנדריה, נולד טיבריוס יוליוס אלכסנדר. באותה תקופה עדיין היו עיני היהודים נשואות בהערצה כובשת לתרבות יוון, ובו זמנית גם אכל בהם התסכול על השתייכותם לעמם. הם הבינו שגם אם יגיע יהודי להישגים כבירים, לעולם יישאר זר ודחוי בחברה הנוכרית הגבוהה. כנראה, התחושה של הדורות האחרונים לא נולדה לאחרונה...
פילון הדוד, שהבחין כי אחיינו הצעיר יוצא לתרבות רעה, ניסה להשפיע עליו לשוב למוטב. אך לפי מבחן התוצאה, ניתן לקבוע כי המאמצים לא הניבו פרי. לא בוויכוחים פילוסופיים חשקה נפשו של טיבריוס, אלא בשררה ובכוח. טיבריוס ניצל את קשריו ואת ממונו כדי לזכות במשרה הציבורית הראשונה שלו - מושל באחד מחבלי מצרים.
כעבור שנים אחדות זכה טיבריוס לקידום משמעותי. קרוב משפחתו, אגריפס הראשון, מלך יהודה, מת באופן פתאומי, והקיסר קלאודיוס בחר בו לתפקיד הנציב הרומאי של ארץ יהודה. אולי חשב הקיסר כי מוצאו היהודי של הנציב החדש יתרום להפגת המתיחות ולהרגעת הרוחות הסוערות. אך בפועל לא זכו יושבי ארץ ישראל ליחס מיוחד מצידו של אחיהם הנציב הרומאי-יהודי.
כאשר פקד רעב כבד את הארץ, הוא לא נקף אצבע לעזרתם. למרבה האירוניה, דווקא משפחת גויים שהתגיירה - הלני המלכה ושני בניה - היא אשר החישה סיוע ליהודי ירושלים הרעבים.
בתום כהונתו בארץ יהודה, קיבל טיבריוס את אחת המשרות הרגישות ביותר באימפריה הרומאית - המושל של העיר אלכסנדריה ושל מצרים כולה. מן הסתם סברו יהודי אלכסנדריה כי מינויו של יהודי מבני קהילתם לשעבר ישים קץ לסבלם וישפר את מעמדם, אך הם טעו טעות מרה. כמו מומרים אחרים שהשתמדו לאורך הדורות, פיתח טיבריוס אלכסנדר שנאה איומה לבני עמו. הוא נעשה 'יותר רומאי' מהרומאים עצמם.
ארבע שנים לפני החורבן התחדשו המהומות האנטישמיות באלכסנדריה. היהודים התארגנו להגנה עצמית והיכו באויביהם. היוונים התלוננו בפני השלטון. "ועדת טיבריוס", בראשותו של המושל המומר טיבריוס אלכסנדר, קבעה כי היהודים אשמים במהומות (כמובן), ומחיר דמים נורא הושת עליהם. שני לגיונות רומיים נשלחו לרובע היהודי של אלכסנדריה כדי להחזיר את השקט לרחובות... והם עשו זאת במחיר חייהם של חמישים אלף יהודים!!
הטעות האחרונה
בעוד הטבח הנורא משתולל באלכסנדריה, השלים אספסיינוס את דיכוי המרד היהודי באזור הגליל ונערך להטלת מצור על ירושלים. אלא שבדיוק אז מת הקיסר הרומאי ללא יורש, ולכן השתבשו התכניות. שאלת ממשיך הדרך בקיסרות התעוררה במלוא חריפותה. מועמדים שונים התחרו על התפקיד, פרצו זעזועים חמורים שאיימו למוטט את האימפריה הרומאית.
בתוך האנדרלמוסיה הפך לפתע טיבריוס אלכסנדר ללשון המאזניים. במסגרת תפקידו כמושל מצרים סרו למשמעתו לגיונות, שיכולים היו להכריע את הכף לטובת מועמד זה או אחר. טיבריוס הכיר את אספסיינוס עוד קודם לכן, ועתה באה שעת הכושר לנצל את ההיכרות הזו לטובת שני הצדדים. בהוראתו של טיבריוס הביעו הלגיונות שבמצרים את תמיכתם באספסיינוס, ובכך סללו בעבורו את הדרך לכס הקיסרות.
בתמורה הוזמן טיבריוס אלכסנדר לפקד לצידו של טיטוס על הכוחות הרומאיים שצרו על ירושלים. מצור, שלדאבון לב, הותיר את עמנו ללא מקדש...
בצהרי יום ט' באב דנו הרומאים בשאלה מה לעשות עם בית המקדש לאחר שייכבש. נשמעו דעות לכאן ולכאן. המדיניות הרומאית המקובלת היתה להימנע מפגיעה במקומות קדושים, אולם הפעם החליט טיטוס בעצת יועציו להחריב את בית המקדש. אותם יועצים הסבירו לטיטוס שחורבן המקדש יביא לקריסתה של היהדות ולמחיקת העם היהודי מעל פני תבל. המקורות הקדומים אינם מגלים לנו במדויק את זהותם של אותם יועצים, אולם בהכירנו את הנפשות הפועלות בסביבתו הקרובה של טיטוס, מתעורר החשד כי גם רעיון עיוועים זה היה פרי רוחו של מיודענו המומר, טיבריוס אלכסנדר.
כך אירע, שבצהרי תשעה באב עמד בנו של אלכסנדר, ראש קהילת יהודי אלכסנדריה, ופיקד על החיילים שהעלו באש את שערי הזהב שתרם אביו לבית המקדש. זרע הפורענות שנשתל באלכסנדריה המתבוללת, שנים רבות קודם לכן, הניב את פרי ביאושיו האחרון. הסיפור שתחילתו בהיסחפות אחר רוחות הזמן והמשכו בהתבוללות וטמיעה, הביא, בסופו של דבר, לחציית כל הקווים ולמעשה שאותו לא עשו גם אויבי ישראל הגרועים ביותר.
* * *
זוהי תמצית הטרגדיה של תשעה באב - החורבן הרוחני שקדם לחורבן הגשמי והוביל אליו.
אלא שיועציו של טיטוס טעו טעות פטאלית אחת ששיבשה את תכניותיהם. זמן מה לפני כיבוש ירושלים הצליח רבן יוחנן בן זכאי להסתנן מהעיר הנצורה ולפגוש את אספסיינוס בטרם שב הלה לרומא. הוא ביקש ממנו כמה בקשות, שהעיקרית שבהן היתה: "תן לי יבנה וחכמיה". ייתכן שהקיסר התייחס בחשדנות לבקשתו של החכם היהודי, אך בסופו של דבר, נעתר לה. אחרי הכול, איזו סכנה יכולים להוות קומץ של תלמידי חכמים עבור האימפריה הרומאית רבת העצמה?...
האם ידע טיבריוס אלכסנדר על מעשהו של אספסיינוס? האם הבין את משמעות הדבר? האם שיער היהודי המתבולל שבתורה שאותה זנח, טמונים גרעיני הנצח של העם היהודי?
למעשה, ברגע שהתמקם הגרעין התורני החדש בעיירה יבנה, נגוז חלומו של היהודי המומר לכלות, חלילה, את עם ישראל. האימפריה האדירה, שלה הוא שעבד את רוחו ואת נשמתו, חלפה מהעולם כאבק פורח, ואילו היהדות התנערה מן האפר וקמה שוב לתחייה על חורבותיהן של כל האימפריות שניסו להכחידה, אך נכחדו בעצמן.