שאלת "צדיק ורע לו" עתיקת יומין היא, וימיה כימי עולם.

כאשר אדם תוהה מדוע "צדיק ורע לו רשע וטוב לו", הוא בעצם מצפה שהקב"ה יתערב בעולמו ויערוך בו סדר לשביעות רצונו של המבקש. התהיות הללו נובעות מתוך רצון לבצר את חומת הביטחון האישית כדי לחיות בשלווה. הן נובעות מתוך תחושותיו האישיות של האדם, כמו מרירות, צער, חוסר סיפוק וכדו'. מקורו נובע מרצונו לפתור בעיות אלו בדרך המובנת על פי שכלו. אך, מאידך, עליו להיות סמוך ובטוח שה' מנהל את עולמו מתוך צדק אבסולוטי.

למרות הקשיים, נותרת תמיד בלב כל אדם חרות פנימית שאותה לא ניתן לקחת ממנו לעולם. אותה חרות מסוגלת להשרות בלב הרגשת סיפוק, אושר ותוכן בחיים, אם אך ימקד האדם את מבטו אל הטוב.

חשוב להדגיש כי גם לאחר כל ההסברים, רב הנסתר על הגלוי בנושא זה. יש לזכור את מגבלות השכל האנושי ולהפנים את עוצמתה האדירה של תכנית הבריאה ושל חכמת הבורא.

נאמר בפסוק: "משפטי ה' אמת, צדקו יחדיו" (תהילים י"ט). משפטי ה', בהיותם "יחדיו", הם צודקים. כאשר רואים את העבר, את ההווה ואת העתיד יחדיו, אז ניתן לקבוע כי צדק גמור מתרחש כאן. לדאבוננו, יש ביכולת האדם לראות רק כל פרק בנפרד. אין לו יכולת לכלול בראייתו המוגבלת את כל הנתונים הידועים רק לבורא. משום כך נוצרת שאלת 'צדיק ורע לו, רשע וטוב לו', אך למעשה, קשה לקבוע מתוך חלק זעיר מן התמונה את טיב התמונה כולה.

את חיי העולם הזה מקובל להמשיל לאדם המתבונן דרך חור המנעול. אנו אורחים לרגע הזוכים להציץ דרך סדק צר אל עולם מופלא. העולם היה קיים לפני בואנו אליו וימשיך להתקיים גם לאחר שנעזוב אותו. בקטע הצר של חיינו אמנם אין הדברים 'מסתדרים' כפי שאנו היינו רוצים לראותם, אך זוהי תוצאה של צמצום ראייתנו ותו לא.

תכלית הבריאה כולה היא העולם הבא. זהו המצב שבו נפש האדם משוחררת מגופו ונהנית הנאה רוחנית מן הקירבה אל אלוקיה. הנאה זו היא למעלה מהשגתנו. זוהי התכלית אשר נקבעה על ידי אלוקים כסיבת הסיבות של קיומנו. לשם תכלית זו על האדם להיות נכון לעמוד בפני כל קשיי העולם הזה ומכשוליו בנפש חפצה, כי הרי זו הדרך אל המלך. העולם הזה הוא הפרוזדור המוביל אל התכלית, וכפי שנאמר: "התקן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין" (אבות ד', כ"א).

כל הארועים המתרחשים בעולם קשורים ישירות ומותאמים במדוייק לצרכינו הרוחניים. כל דבר שמשפיע עלינו, כל הנקלט בחושינו - הכול מתוכנן מראש בהתאמה מוחלטת לתכליתנו האחת והיחידה – לחלקנו בעולם הבא.

אל לנו להסיק, חלילה, כי אלוקים כועס מפני שהחוטא "פגע" בו על ידי חטאו. העושה רע פוגע בעצמו בלבד. אין אנו מעניקים דבר לאלוקים במעשינו הטובים, ואין אנו מזיקים לו בחטאינו. העושה מצווה עושה אותה עבור עצמו בלבד. גם החוטא מזיק לעצמו בלבד.

אם כן, כיצד עלינו להבין את כעסו של האלוקים, כעס הנזכר תכופות בתנ"ך? מושג מה נקבל אם נחשוב על משל פשוט: מחנך טוב "כועס" על תלמידו ומוכיח אותו על שלא למד כראוי. לאמיתו של דבר, התלמיד מזיק בעצלותו רק לעצמו, ולא למחנך, בכל זאת נוזף בו המחנך, מעניש אותו ומזעיף לו פנים, כי לדעתו זוהי הדרך היעילה ביותר לשיפור השגיו והתנהגותו.

ניתן להשליך משל פשוט זה על דרכו של האלוקים. עלינו להבין כי הייסורים בעולם הזה ניתנים בדיוק נמרץ, בדיוק כפי הנדרש למטרות הרוחניות אשר למענן נבראנו. מטרתן לכוון אותנו ולעוררנו לתשובה ולעבודת אלוקים אמיתית.

הייסורים נועדו לסייע לנו ולהדריך אותנו, אך לא לכפות עלינו כיצד לנהוג. הבחירה החופשית בעינה עומדת. השגחת אלוקים בכל צורותיה – כולל מהות הצער ועוצמתו – אינה שוללת לעולם את חופש הבחירה. אנו רשאים ומסוגלים לעצום את עינינו ולהקשות את עורפנו, ובמקום להרגיש קרובים יותר לאלוקים, אנו עלולים להגיב במרירות ובטענות. אך לא כך הם פני הדברים. לזאת התכוון הנביא הושע כאשר סיכם את הוראתו הנבואית: "כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם, ופושעים יכשלו בם" (י"ד, י').

"צדיקים ילכו בם", פירושו: הבוחרים בדרך הנכונה מוצאים בה עידוד מתמיד וסיוע להתקדמות. לעומת זאת, "פושעים יכשלו בם" - אלה שבחרו בדרך אחרת, מוצאים בה מהמורות שבהן הם נכשלים.

"מדוע דרך רשעים צלחה?" (ירמיהו י"ב, א') אנו שואלים בלשונו של הנביא. מדוע באמת? התשובה ברורה ופשוטה: מה עושה מחנך כאשר כל ניסיונותיו להעלות את תלמידו חזרה אל דרך המלך עולים בתוהו? ודאי שלא ימשיך להענישו ללא תועלת. ברור שיגיע מצב שבו כל עונש יזיק ולא יועיל, ואז לא נותר למחנך אלא להתייאש מן התלמיד.

ניתוק הקשר אינו נעשה בבת אחת. לאחר ניסיונות חוזרים ונשנים להציל את המצב באמצעים שונים, כשיתברר בסופו של דבר, כי אין עוד תקווה ואפסו הסיכויים אפילו לשיפור הקל ביותר, ינותק הקשר מתוך אי רצון ובלב כבד, והתלמיד לא "יוטרד" עוד, הוא ייעזב לנפשו.

אלוקים פועל בדרך דומה מאוד בהנהגתו עם ברואיו, כי חשבון שמים בונה את ההווה לצורך העתיד.