|
שותפות יששכר וזבולון
שותפות יששכר וזבולון
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
בשותפות שבין יששכר וזבולון, בין לומד התורה לתומך בו, הופך זבולון למעין יישות אחת עם יששכר, גם בעולם הזה וגם בעולם הגמול.
|
יעקב אבינו קיבץ את שנים עשר בניו לפני מותו במטרה לברכם: "הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם" (בראשית מ"ט, ב').
הוא בירך את זבולון בנו: "זבולון לחוף ימים ישכון, והוא לחוף אוניות, וירכתו על צידון", ומיד לאחר מכן הוא מברך את יששכר בנו: "יששכר חמור גרם, רובץ בין המשפתיים, וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה, ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד" (בראשית מ"ט, י"ד). הסמיכות של ברכות שני השבטים מורה על השותפות המיוחדת שנוצרה ביניהם. שבט זבולון יעסוק במסחר ויספק מזון לשבט יששכר שילמד את התורה. זהו ההסכם הידוע לנו כהסכם 'יששכר וזבולון'.
"יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתיים" - כחמור הנושא משא כבד, כך ישא יששכר את עול התורה. כשם שהחמור הולך ביום ובלילה ואינו נח, כך שבט יששכר יעסוק בתורה ביום ובלילה.
לנוכח לימוד תורה של שבט יששכר, נרתם שבט זבולון לסייע להם, אך לא היה זה סיוע חומרי בלבד, נחתמה ביניהם ברית אחים.
זבולון התחייב לספק את כל מחסורם של בני יששכר, ובתמורה הוא קיבל חלק בתורתם. ביטוי לתמיכה זו ניתן בכלי המשכן:
בארון הברית נקבעו טבעות מזהב שלתוכן הושחלו מוטות העשויים מעצי שיטים מצופים זהב. במוטות אלו נשאו הכוהנים את הארון בשעת המסעות במדבר. אולם נשיאת הארון היה נס שכן משקל הארון, עם הכפורת והכרובים שעליו, שכולם עשויים זהב, וכן לוחות שהיו בתוכו, שקלו משקל הנערך בטונות רבים. משא עצום זה נישא לפעמים למרחק שלושים או ארבעים ק"מ ביום אחד, על ידי ארבעה כהנים. על פי דרך הטבע אי אפשר היה לשאת את הארון, בטבעות הזהב שנוצקו בארון. אין בכוחה של מתכת רכה זו לשאת משקל כה רב. ואמנם, אף על פי שלמראית עין נראה היה כי הכהנים נושאים את הארון על כתפיהם, נעשה כאן נס והארון נשא את נושאיו, הוא למעשה התקדם לבדו בדרך המדבר.
היה זה נס שהורה שהתורה היא זו שנושאת את לומדיה ומחזיקה אותם. אך יחד עם זאת, הארון אינו נושא את נושאיו, אלא לאחר שהם נושאים אותו. כך נגזר ממרום! יששכר אינו יכול להיות עמוד התורה, הנותן קיום רוחני לזבולון, אם לא יהנה אותו תחילה זבולון מנכסיו.
זאת ועוד, חובה על תומכי התורה שלא להסיר את תמיכתם מהתורה. שהרי אם הארון מסמל את התורה, אזי על כך נאמר: "בטבעות הארון יהיו הבדים, לא יסורו ממנו" (שמות כ"ה, ט"ו). הבדים שנמשלו למחזיקי התורה, יהיו צמודים לארון תמיד, ואף בשעת חנייתו של הארון, אין להסירם.
ללמדך, כי על תומך התורה להשאר תמיד במחיצתו של הלומד ולספוג השפעה רוחנית ממנו – ובזכות זו, זבולון שהחזיק את בני יששכר בעודם בחייהם, יזכה להיות יחד עמם גם בחיי הנצח.
משה רבינו לפני פטירתו בירך את כל אחד מהשבטים בברכה ייחודית האופיינית לו. גם בברכה זו של כל שבטי ישורון, צויינו שנים מהם בקשרי השותפות המיוחדת שביניהם, הלוא הם: יששכר וזבולון. את שניהם כלל משה בברכה אחת (דברים ל"ג, י"ח): "שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך". "צאתך" הכוונה היא ליציאה למרחקים למטרות מסחר, "באהליך" הכוונה לאהלי התורה שבהם יושבים ההוגים בה.
הברכה התקיימה במלואה. עסקי זבולון פרחו ושגשגו, ספינותיו הפליגו בימים ומסחרו חבק ארצות ועמים, אולם לא העיסוקים החומריים ביטאו את מהותו של זבולון. עיקר מעייניו של זבולון היו נתונים לשותפות המיוחדת שנרקמה בינו לבין אחיו יששכר. על כך נאמר בפסוק: "שמח זבולון בצאתך". כל מי שמפליג על פני הימים למרחקים, ליבו אפוף בדאגה: האם ינצל מסכנות הדרך? האם ישוב בשלום? אך זבולון שמח כבר בצאתו לדרך, כי "יששכר באהליך", יש לו תמורה רוחנית מלאה עבור צאתו לסחורה. תורתו של יששכר שומרת עליו בלב ימים, ויותר מכך, תורתו של יששכר היא תורתו שלו.
אמנם אי אפשר למכור או להעביר את השכר הניתן עבור המצוות או עבור לימוד התורה לאחרים. המצוות ושכרן אינן מטבע עובר לסוחר. לכן, קיים תנאי עקרוני בנושא זה, והוא שהסכם השותפות יחתם לפני עשיית המצוה. העשיר יספק את פרנסת החכם, בכך הוא יאפשר לו להתמסר ללימודו, וכגמול הוא יזכה לשכר התורה שתילמד מכאן ואילך בזכותו.
לעומת זאת, לאחר שהחכם כבר עמל והתייגע בתורה, אין אפשרות להשתתף עימו בשכר התורה שלמד בעבר, בעד כל הון שבעולם. על כך נאמר (שיר השירים ח', ח'): "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, בוז יבוזו לו", אם התורה כבר נלמדה ובאה לעולם, כל הון לא ישווה לה. מסיבה זו נאמר בפסוק תחילה: "שמח זבולון בצאתך", ורק לאחר מכן: "ויששכר באהליך". על השתתפותו של זבולון להגיע לפני לימוד תורתו של יששכר, ורק באופן זה היא חלה.
חייבים אנו לתת את הדעת לנקודה מהותית נוספת: שכר העולם הבא שונה הוא לחלוטין מהמקובל בעולם הזה. כאן השכר נפרד מהמעשים שבגינם הוא ניתן. לא כך בעולם הבא, שם הגמול הינו תוצאה ישירה מפעולות המצוה. שכר העולם הבא הוא רוחני ביסודו, וממנו זוכה ליהנות מי שבחייו הרגיל את עצמו להנאות רוחניות. שכר העולם הבא הוא העונג הגדול שבכל העינוגים שיכולים להמצא. ואמנם, מי שבחייו מצא עונג וסיפוק מהעיסוק בתורה, יהנה משכר מופלא בעולם הבא. לעומתו, מי שבחייו לא הסכין לכך, יתקשה גם בעולם הבא לחוש בעונג הרב. לאור כל זאת, נשאלת שאלה: איך יוכל זבולון לקבל חלק בשכר תורת יששכר, והרי נפשו לא הוכשרה לקליטת אור התורה? לכאורה מה לספן השט בימים וללימוד התורה עצמו?
סוד הענין טמון בשותפות המיוחדת שנרקמה ביניהם. זבולון נחשב לא רק כתומך ביששכר, אלא הוא נעשה שותף לתורתו עצמה, גם בחייו בעולמנו. בשותפות שבין יששכר וזבולון, הופך זבולון ליישות אחת עם יששכר, ועל כן השכר מתקבל עבור שניהם במשותף. יגיעת זבולון בסיפוק צרכי יששכר נחשבת כלימוד התורה של זבולון עצמו, עד שזבולון נעשה "למדן" ברמה גבוהה.
הפסוק בקהלת (ז', י"ב): "כי בצל החכמה בצל הכסף", רומז לשכר הרב שיקבלו אלו שנעשים שותפים לתלמידי חכמים בלימוד תורתם. "בצל החכמה", במקום שבו יזכו לומדי התורה לשכר רב לנצח, יזכו גם אלו שעליהם נאמר: "בצל הכסף", הם אלו שתרמו ואיפשרו את לימוד התורה. שניהם יזכו לשכר מיוחד ולתענוג רוחני המיועד ללומדי התורה ולהוגים במעמקיה.
|
|
|
|