המהלכים שאירעו סביב מלחמת העולם השניה חורגים מגבולות ההגיון. עלייתו הפתאומית של פועל עני שהגיע לעוצמה אדירה ולשלטון על עמים רבים, שנאתו הבלתי טבעית כלפי יהודים, שגיאתו הגסה בפתיחת חזית שניה נגד רוסיה שגרמה לטבח האוכלוסיה היהודית, אך מצד שני הרסה את כוחו הצבאי, וכן כל שאר פרטי נס מבהיל זה, אינם עולים בשורה אחת עם ההגיון. ממצב דברים זה נובע לימוד אמיתי ומקיף. ננסה להגדיר את הדברים מבחינה רוחנית:

עד לפני כמאתים שנה היו היהודים מודעים היטב לערכם ולמעלת תורתם. הם חיו לאורה והכירו בעליונותה על פני שיטותיהם של יתר עמי תבל. מאז הופעת הרפורמים והתפשטות תנועת ההשכלה לפני כ-200 שנה, החל העולם היהודי לסבול מרגשי נחיתות כלפי הגויים. במספר מקרים החלה גם תופעה של שנאה עצמית. את הפסוק: "במסתרים תבכה נפשי מפני גוה (גאוותה)" (ירמיה י"ג, י"ז), מסבירה הגמרא: "שניטלה (ההחשבה העצמית) מהם, וניתנה לעובדי כוכבים" (מסכת חגיגה דף ה', עמ' ב'). יהודים רבים החלו לחקות את מנהגי הגויים, ואף ללעוג לבני עמם ולדרכי התנהגותם היהודית המקורית.

באותה שעה החלו לבוא משמים אזהרות שונות בחומרה גדלה והולכת. משפט דרייפוס בשנת 1894 לווה בגל גדול של רגשות אנטי-יהודיים, פוגרום קישנייב בשנת 1903, עלילת הדם של בייליס בשנת 1912, וכן הסבל הגדול של מלחמת העולם הראשונה (1914-1918), כולל התוצאות הנרחבות שבאו בעקבותיה והפוגרומים שנערכו בסיום המלחמה ברוסיה - כל אלו אמורים היו לשמש איתותים ממרום, אך למרות כל זאת המשיכו יהודי אירופה לתעות מדרכי התורה.

בנירנברג שבגרמניה חוקקו הנאצים לראשונה חוקי גזע שהפלו את בני העם היהודי והביאו בסופו של דבר אל הצעד שראו בו הצוררים "פתרון סופי".

שנים רבות לפני עלייתו של הצורר הנאצי לשלטון היה מי שחזה את הדברים. רבי יצחק משה דרשן, שהתפרסם בעולם היהודי בתואר "המגיד מקלם", הבהיר חזור והבהר כי יבוא יום והעם היהודי עלול, חלילה, לתת את הדין ולפרוע את השטר. בדרשה שנשא שבעים שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השניה, התבטא המגיד במילים הבאות:

"הגרמני לא ירדוף את היהודי סתם כך, ולא יהיה פשוט מיצר לישראל בשעה שירים ראש, אלא הוא יעשה משנאת ישראל מין 'שולחן ערוך', רחמנא ליצלן.

מורי ורבותי! שימו זאת על לבבכם, כי על חטא ה'שולחן ערוך' של גייגר (מתקן התקנות הרפורמיות), יקום 'שולחן ערוך' חדש נוסח גרמניה נגד כלל ישראל. ושם, רחמנא ליצלן, יהיה כתוב: 'הטוב שביהודים הרוג, הטוב שביהודים הרוג'".

מול ה'שולחן ערוך' הרפורמי, שהותרו בו נישואי תערובת עם נכרים, יבוא יום שהנכרים יחברו 'שולחן ערוך' משלהם, שבו יאסר על נכרים לבוא בקשר נישואין עם יהודים.

הדברים נאמרו עוד לפני שנולד מנהיג הרייך, ויותר מששה עשורים טרם עלותו לשלטון. הם התפרסמו בזכרונותיו של הרב יעקב מזא"ה. כשנאמרו הדברים, הם נשמעו משוללי יסוד וחסרי הגיון מינימלי. גרמניה היתה אז גן עדן למשכילים ולמתבוללים, תלמידי תלמידיו של גייגר, אבי הרפורמה בגרמניה. יהודים תפסו משרות רמות בכל תחומי המסחר, המדע והתרבות בגרמניה. מי שניסח את חוקת גרמניה בין שתי מלחמות העולם היה שר החוץ היהודי שלה. האנשים שהביאו לה כבוד בעולם המדע והספרות היו מתבוללים יהודים למחצה, לשליש ולרביע, אשר זיכו את גרמניה מולדתם ברבע מפרסי הנובל שלה, אף שהיוו פחות מאחוז מאוכלוסיית המדינה.

מאין ידע המגיד לחזות באופן כה מדוייק וכה מוקדם תקופה שבה ינוסח 'שולחן ערוך חדש נוסח גרמניה'', הלא הם חוקי נירנברג והחלטות ועידת ואנזה, אשר קראו להרוג את הטוב שביהודים?

בתורה אנו קוראים את דבריו של הקב"ה למשה רבנו בטרם מותו: "הנך שוכב עם אבותיך, וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו, ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו. וחרה אפי בו ביום ההוא, ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכול. ומצאוהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא: 'הלא על כי אין אלקי בקרבי, מצאוני הרעות האלה'. ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה, כי פנה אל אלהים אחרים" (דברים ל"א, ט"ז-י"ט).

לפנינו נבואה קשה ומרה לא רק על עצם הצרות, אלא גם על התוצאה המרה שתבוא בעקבות הצרות: "הלא על כי אין אלקי בקרבי", מחשבות כפירה בעיקר, והחלטה כי אין דין ואין דיין.

מתברר שהעונש לא יביא לתהליך של שיבה לה', אלא להעמקת החטא, והוא ילווה בהסתר פנים: "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא".

הנבואה המרה מסתיימת במילים: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל, שימה בפיהם, למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל... והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות, וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו" (דברים ל"א, י"ט-כ"א).

העונש ליווה את העם בכל הגלויות והזכיר להם כי כל עוד כופרים הם בה' לא תבוא ישועתם, אולם אל העונש הנורא, אל הרעות הרבות והצרות, מתלווה השירה לעד – זוהי התורה המעידה לפני הקב''ה על עמו כי "לא תישכח מפי זרעו". הבטחה ניצחית מתלווה לכל פורענות, כי תמיד תישאר פינה של תורה בעם ישראל ותעיד לפני הבורא על דבקותם בה (רש''י). תמיד, גם בזמנים הקשים ביותר, ישארו בעם ישראל אלו שילמדו תורה, לא ישכחוה וישמרו אותה לדורות ההמשך.