מבניית המשכן ומתבנית כליו ניתן ללמוד לקחים מעשיים להתנהגויות הרצויות במישור האנושי, הן בתחום שבין אדם לחברו והן בתחום שבין אדם למקום. ברוח זו נדרשת הפרשה לא רק כמצוות עשה לשעתה, אלא כהוראה לדורות עולם.
אחד העקרונות החוזרים ונשנים בפרשיות עשיית המשכן הוא דרישת האחדות הנתבעת מישראל. היא מהווה תנאי בל יעבור להשראת שכינת ה'.
נאמר בתורה (שמות כ"ה, ב'): "מאת כל איש... תקחו את תרומתי". היה צורך לקחת את התרומות מכל האנשים. בנין המשכן איחד את כל פרטי העם להיותם אחד.
עניינו של המשכן הוא מעין מעמד הר סיני מתמיד. כפי שעמדו למרגלות הר סיני, "כאיש אחד בלב אחד", גם המשכן, שהיה המשך ישיר לאותו מעמד מרומם, דרש איחוד כל הלבבות.
איחוד העם לא פגע בייחודו של כל יחיד. דרישת האחדות מישראל אינה מטשטשת את הזהות הייחודית שיש לכל פרט. כל אחד היה צריך להקדיש למשכן את כוחו הייחודי, ובצירוף כל אלו, הושגה האחדות המיוחלת.
כשאמרה התורה לקבל את נדבות ישראל, היא התכוונה לא רק לתרומות הזהב, הכסף והנחושת, אלא גם ובעיקר לנדיבות לבו המיוחדת של כל אחד, כנאמר: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו". בהצטרף כל נדבות הלבבות יחד, בשאיפה הטהורה להשכין את השכינה בתוכם, הם אכן זכו לכך.
*
הארון היה אחד מכלי המשכן. הוא עמד ב"קודש הקודשים". רגל אדם לא עברה את סיפו של מקום קדוש זה. רק לכהן הגדול הותרה הכניסה ביום כיפור. כניסתו אל קודש הקודשים סימלה את רגע הסליחה והכפרה, את ההתקרבות ואת הקשר שבין האלוקים לעמו.
הארון היה מעצי שיטים, מצופה זהב מבית ומחוץ (שם י', כ"ב). בארון הונחו שני לוחות הברית, אשר עליהם חרותים עשרת הדיברות, וכפי שנאמר: "ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך" (שמות כ"ה, ט"ז). מתחת ללוחות אלו הונחו שברי הלוחות הראשונים ששבר משה ברדתו מההר, בעת שראה את העגל שיצרו בני ישראל בהעדרו. גם ספר התורה שכתב משה הונח בארון ליד הלוחות.
בהוראה לבניית הארון נאמר (שמות כ"ה, י'): "ועשו ארון עצי שטים". תמה המדרש: "מפני מה בכל הכלים כתוב: 'ועשית' (בלשון יחיד) ובארון כתוב: 'ועשו' (בלשון רבים)?
תשובת המדרש היא: "אמר לו הקב"ה: יבואו הכול ויעסקו בארון, כדי שיזכו כולם לתורה" (שמות רבה ל"ד, ג').
אין יחיד או שכבה חברתית המסוגלים לקיים לבדם את התורה כולה. תרי"ג המצוות בנויות כך, שרק בשיתוף כל חלקי העם ניתן להגשימן. אדם מישראל מנוע מקיום חלק נכבד מהמצוות הקשורות לכהן ולתפקידיו. הכהן, מעצם מעמדו, אינו יכול לקיים חלק מן המצוות שנצטוו בהן בני ישראל. קיימת מערכת מצוות שרק הנשים יכולות לקיימן, ובלעדי קיומן אין לגבר את כל התורה כולה.
התורה אינה תורתו של היחיד, אלא תורתה של האומה. הדבר בא לידי ביטוי כבר בבניית הארון, משכן התורה. כולם חייבים היו לתרום לבנייתו בשווה. המיוחד והפשוט, הנעלה וההמוני, היטו שכם כאחד לפעולה משותפת למען הארון, בידיעה ברורה שזו דרישה אלוקית הבאה להשריש בלבם את שותפות גורלם ואת תלותו של איש ברעהו.
דרישת האחדות בולטת ביותר בצורת הכרובים שהיו על ארון הברית שבקודש הקודשים. מקום זה היה נקודת המרכז של המקדש, משם יצא הדיבור אל ישראל, ולנקודה מרכזית זו מכוונים כל ישראל את פניהם ואת ליבם בתפילותיהם. והנה, דווקא בנקודה קדושה זו מוצאים אנו ביטוי בולט לאחדות ישראל.
מבין שני הכרובים, פורשי הכנפיים, שהיו על הכפורת שכיסתה את ארון הברית במשכן, היה יוצא קול השכינה ומגיע לאוזניו של משה: "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת" (שמות, כ"ה, כ"ב). משם התקדש העם, עוצבה דמותו והוענקו משמעות וייחוד לחייו.
ארון הברית עבר לפני העם בעת שאירעו הניסים הגדולים בתקופת כניסתו של עם ישראל לארץ. הארון נישא בידי הכהנים כאשר יבשו מי הירדן מפני ישראל. הוא גם נישא לפני העם בעת כיבוש יריחו.
המשכן נבנה כדי להוות מקום מקודש להשראת השכינה, והיא שרתה במיוחד על הארון שניצב בקודש הקודשים.
רק אחדות כל ישראל יכלה ליצור ארון שיהווה את המרכז להשראת השכינה בישראל. ואכן, באמצעות שותפות זו, זכה כל אחד מישראל שיהיה לו חלק ונחלה בתורה, שמשכנה היה בארון העדות.
הגמרא (בבא בתרא צ"ט, א') מקשה על סתירה בין שני פסוקים אודות הכרובים. בעת הציווי אודות עשייתם, נאמר (שמות כ"ה, כ') כי "פניהם איש אל אחיו", ואילו בספר דברי הימים ב' (ג', י"ג) הם מתוארים כאשר "פניהם לבית". הכיצד?
משיבים חכמינו שאכן בדרך נס היו הכרובים משנים את צורתם. כאשר עשה עם ישראל את רצונו של מקום, היו פניהם איש אל אחיו, לאות אהבה, חיבה וריעות. ואמנם, כך ביקש הקב"ה שתהיה צורתם הקבועה של הכרובים, ולכן כך נכתב בפרשת עשייתם. אך כאשר ישראל לא ניצבו בגובה הרוחני שנדרש מהם, היה לכך ביטוי בצורת פני הכרובים, שלא הביטו זה אל זה, אלא פניהם היו מוסבים אל הבית.
רמז גדול יש כאן: אם אין פני הכרובים פונים איש אל רעהו, משמע שאין ישראל עושים רצונו של מקום. עשיית רצונו של מקום במלואה, מתבטאת כאשר הם חוברים איש אל אחיו, משתדלים לסייע איש לרעהו ומגמת פניהם אחת. בבית שני, כאשר כל אחד פנה לצד אחר ושנאה השתררה ביניהם, חרב הבית. שם החטא הוא "שנאת חינם".
בית המקדש השני חרב מפני שנאת חינם. לעומת זאת, האחדות הביאה הן לקבלת התורה והן לבניית המשכן, שה', יושב הכרובים, השרה בו את שכינתו.
אילו זכינו, היה ארון הברית מלווה את ישראל בכל מסעיהם. אלא שבעוונותינו הרבים, ניטל כלי חמדה זה מישראל. בתקופת בית המקדש הראשון, גנז המלך יאשיהו את הארון, כדי שלא ייפול לידי האויבים שעתידים היו להחריב את בית המקדש וליטול לגלות בבל את כל כליו.
אולם למרות שנגנז ארון הברית שבמקדש, נשארה התורה שבו חיה וקיימת. התורה שהעניקה לארון את ייחודו, התורה שהיא נשמת אפנו, ממשיכה ללוותנו לעד.