העיקרון הגלוי והקל ביותר להוכחה הוא קיום תבונה אינסופית. בכל אשר נפנה, אנו נתקלים בעדות בלתי ניתנת להכחשה של תכליתיות.

כל הצמחים ובעלי החיים, על פרטי הפרטים של הרכבם ושל תפקודם, מתוכננים בצורה כה מורכבת, עד שלא נותר מקום לספק הרחוק ביותר, לאפשרות ייחוסם לידי המקרה העיוור. כל ניסיון להסביר את תופעות הטבע כמקרה, כתוצאה של מזל או של תאונה, מופרך על ידי ביליוני פרטים של ארגון מורכב, המצביע על תכנון ותכלית.

מאחר שהעדות לקיום הבורא היא כה גלויה לעין, נאלצו חסידי הכפירה להשקיע מאמץ יתר כדי להמשיך בדרכם. מאז ומתמיד נעשה מאמץ גדול לסתור את העדות החד-משמעית של הטבע. לכן, כאשר הופיע דארווין ופרסם את התיאוריה שלו בשנת 1860, היא התקבלה בהתלהבות על ידי יריבי האמת, והם נחפזו לאמץ ללבם את ההזדמנות שהתגלגלה לידם. באותה עת החלה מערכה כלל עולמית שמטרתה להפיץ את תורתו, כדי שהיא תתקבל בתודעת האנושות כולה.

למרבית הפלא, לדארווין לא היו כל ראיות לחיזוק הסבריו. גם כיום, לאחר למעלה ממאה וחמישים שנה של מאמץ אינטנסיבי, לא נמצאה ראיה כלשהי. היה זה מדע אינדוקטיבי שאינו מבוסס על תצפיות, היתה זו סתם פילוסופיה ותו לא (ס. ג'יי. גולד, פרופסור לפליאונטולוגיה, אוניברסיטת הרווארד).

תיאורית האבולוציה אינה מבוססת על עובדות או על ראיות, היא אינה אלא משאלת לב. הורתה בצורך להסביר את הבריאה ללא הזדקקות לבורא, והמשכה בצורך הנפשי של אנשים רבים למצוא תיאוריה המצדיקה את דרכם בחייהם הלא-מדעיים.

אין כל הליך ידוע המסוגל ליצור צורות חיים חדשות או אפילו איברים חדשים. אין כל ראיה כי דבר חדש ויסודי כלשהו נוצר אי פעם. בכל ההיסטוריה המתועדת לא מצוין גילוי כלשהו של צורת חיים חדשה או אפילו של איבר חדש. בכל אשר נפנה סביבותינו, אנו רואים רק חזרה על מה שכבר היה קיים תמיד. מינים רבים נכחדו, ומצד שני, מעולם לא נצפה מין חדש שהתהווה. את כל התהליכים האבולוציוניים מדחיקים לאחור, לזמן הדמיוני שלפני ההיסטוריה המתועדת. על כך נאמר הכלל הידוע: "הרוצה לשקר - ירחיק עדותו".

האבולוציה מצריכה קיום מתמיד של מספר גדול של צורות חיים בעלות כושר הסתגלות, והללו משמשות כדרך ביניים לדרגות קיום משוכללות יותר. צורות מעבר אלו אמורות לייצג את שלבי הביניים שבאמצעותם מתמזגות דרגות הקיום השונות האחת עם רעותה. לדאבון לבם של חסידי האבולוציה, לא מוצאים בשום מקום צורות מעבר אלו. על אף סלע לא נמצאו מאובנים של צורות מעבר אלו. להיכן הם נעלמו, אם אמנם היו קיימים בעבר בהמוניהם?

לכל אשר נפנה, בין אם בצמחייה ובממלכת החי של ימינו, ובין אם בצורות החיים שנכחדו והשתמרו בסלעים, אנו רואים רק צורות חיים ש"הסתגלו" באופן מושלם לחייהן – צורות חיים בעלות איברים ואינסטינקטים, המאפשרים להם להתמודד בהצלחה עם סביבתם. "פליאונטולוגים לא תיעדו למעשה אף מקרה של מעבר איטי ועקבי ... לא של סוס, לא של בן אדם" (ס. ג'יי. גולד). לא מצויים בסלעים מאובנים של יצורים מפותחים למחצה. לאן הם נעלמו?

*

פרקליטי האבולוציה הבינו כי תיאורית ההתפתחות ההדרגתית הינה בלתי ניתנת להגנה. לנוכח זו, הם המציאו תיאוריה של מוטציה פתאומית. הם אמרו, שאכן לא היתה התפתחות הדרגתית. לשאלה: כיצד הפך הדג לזוחל? הם ענו כי צורות חדשות התפתחו בעקבות תאונות פתאומיות. במהלך השנים, הצטרפו שינויים אלו במקרה ושינו את המין.

עד מהרה התברר שתקוותם לשפר בכך את מצבם, הפכה לאשליה, ותו לא. דוקטרינה זו אינה פנטסטית פחות מזו של דארווין. אותן סתירות ניצבות בשווה מול שתי התיאוריות: היכן הם המינים השונים של תת-אדם שהתפתחו, לשיטתם, במהלך השנים? היכן הם האנשים בעלי הזנבות, הקרניים, הפרסות, הכנפיים או כל אחד מאין ספור הווריאציות שיכולות היו להתפתח? מהי התאונה שגרמה, לשיטתם, לכל המינים של תת-האדם ולמאובניהם להיעלם כליל? ושוב, אותה שאלה בלתי פתירה: האם אין שרשרת זו של תאונות או של מוטציות, מהווה לא יותר מאשר הפרוע שבדמיונות?

לדוגמה, האוזן, שהינה מבוך של מרכיבים וגורמים רבים מיני ספור, הפועלים בהתאמה מלאה, הופכת כל הסבר של מוטציה פתאומית למגוחך שבדמיונות. האוזן ממוקמת אסטרטגית בחלק העליון של הראש בשני צידיו, והיא בנויה בצורה של מעגלים וחללים שתפקידם לקלוט את גלי הקול ולתעל אותם לעור התוף. ממברנה זו, שעוביה רק עשירית מילימטר, מורכבת משלוש שכבות. היא בנויה בצורה שאינה קולטת את הדי הויברציות, כדי לא לעמעם את הקול. שורה מחוכמת של מנופי עצם מחוברת לתוף האוזן במטרה להגביר את הקול. מנופים זעירים אלו: קורנס האוזן, הסדן והארכופים, מעוצבים כל אחד בתחכום וביעילות בהתאם לתפקידיהם המגוונים. הם מעבירים את אימפולסי הקול ללימפה באוזן הפנימית, שם הם מעוררים אימפולסי עצבים ב-20 עד 30 אלף תאי השערות של עצב השמיעה. כדי לשמור על לחץ אוויר שווה בשני צידי תוף האוזן, מחוברת האוזן הפנימית על ידי חצוצרת השמע ללוע, וכך מתאפשרת לשם כניסת אוויר. חישוב פשוט מורה שההסתברות להתפתחות אקראית של הפשוט ביותר ממרכיבים אלו מגיע לאחד מול מספרים אסטרונומיים. אם נזכור את העובדה כי מספר מרכיבי האוזן הוא עשרות אלפים, וכולם חייבים לפעול בהתאמה הדדית על פי תכנית-על, ניווכח שרק מטורף מסוגל לטעון כי זו היא תוצאה של מספר אינסופי של תאונות.

האבולוציה היא דת הדורשת ממאמיניה עיקשות גדולה ביותר. כאמור, כאשר תשתית תיאוריה זו, כפי שהטיף לה דארווין, התרסקה לרסיסים ונזנחה לחלוטין, סעדו אותה מאמיניה האדוקים בתיאוריה החדשה יותר של מוטציה פתאומית, תיאוריה גדושה בהבלים באותה מידה. הן מוטלאות יחדיו על ידי הסברים רחוקים ביותר מן הדעת, הדורשים מן הדבקים באותה תיאוריה אמונה מופלגת.

הסיבה האמיתית לעיקשותם, שבעטיה הם מסרבים לראות נכוחה, היא סירובם להודות בבריאה על ידי בורא. גם זמן רב לאחר שהאבולוציה תשבוק חיים כליל לפי כל הדעות, עדיין ימשיכו לרקוח תיאוריות אחרות במטרה לעזור לבני האדם להסתיר את האמת מעיניהם.

לולא נתנו דרור לענן הסמיך של הרמייה, היה העולם בימינו מכיר ביתר שאת ומתוך התפעלות את פלאי הטבע, לאור הידע הגובר והולך על מסתרי היקום. המין האנושי היה רואה במתרחש בעולם את ההוכחה הברורה לחכמתו האין-סופית של הבורא.

דוגמה אחת מיני רבות לקו חשיבה זה היא מחזור הגשם. מי האדמה נמצאים בשימוש מתמיד באמצעות מחזור פלאי המורכב ממרכיבים רבים. מחזור זה פועל רק לנוכח העובדה שהמרכיבים השונים משלימים האחד את משנהו. אילו היה חסר ולו רק מרכיב אחד של המחזור, אזי כל המחזור לא היה מתפקד. השמש משמשת כמשאבה אדירה, המעלה כמויות גדולות של אדי מים מן הימים, מן האגמים ומן הנהרות. כמויות גדולות של אדים אלו מתרכזות בעננים. הרוחות, נוסף לתפקידים רבים נוספים שלהן, הן הסרט הנע הנושא את העננים על פני האדמה. הגשם היורד משקה את הארץ; כוח המשיכה גורם לעודפי המים לזרום למעמקי האדמה או לים, ושם הם עומדים הכן לחזור על התהליך. כל החיים תלויים במחזור גשם זה.

אילו היתה השמש קטנה יותר, היה קצב ההתאדות קטן מכדי לספק גשם לאדמה. אילו היתה השמש רחוקה יותר מכדור הארץ, היה קיים אותו מכשול. אילו היתה השמש גדולה יותר או קרובה יותר לכדור הארץ, היה קצב ההתאדות הופך את החיים על פני האדמה לבלתי אפשריים. כל יצור חי היה מתייבש והופך לאפר. אלמלא היו הרוחות מתפקדות כמו עכשיו, היתה חלוקת הגשם כה בלתי שווה, עד שפנים היבשות היה הופך למדבר. אילו היה כוח המשיכה של כדור הארץ חלש כמו בכוכבי הלכת האחרים, לא היה הגשם יורד והמים לא היו זורמים כמו עתה לים, כדי להתחיל את מחזור הגשם החדש. לעומת זאת, אילו היה כוח המשיכה חזק יותר, היה הגשם מוטח ארצה כברד ומשמיד את הצמחייה. אילו היה כדור הארץ סובב סביב צירו לאט יותר, היה היום כה ארוך, עד שהצמחייה היתה מתייבשת על ידי השמש. מוצגת לפנינו מכונה מעגלית מושלמת עם משאבה (שמש), ברכת אגירה (ים) ומוליכים (רוח וכוח משיכה).

בחורף יורד הגשם בצורת פתיתי שלג. הוא מכסה את האדמה כמו שמיכת צמר ומגן עליה. האוויר הכלוא בשמיכת השלג משמש כמבודד המרחיק את הכפור. צבעו הלבן של השלג דוחה את קרני השמש ומעכב את ההמסה. ללא שמיכת השלג, היה הכפור משמיד את השורשים הישנים את שנת החורף באדמה. כשמתקרב האביב, נמס השלג בהדרגה ומספק מים לצמיחה חדשה. נתאר לעצמנו שמיכת שלג המחממת אותנו בלילה; ובבוקר, כשאיננו זקוקים לה יותר, יכולים אנו לאכול אותה להנאתנו. סוג תופעות זה, שניתן להבחין בנקל ברבים כדוגמתו, פוקח את עיני המתבוננים הכנים; ואולי גם חסידי האבולוציה ישקלו בבוא היום מחדש את גישתם.