כל בוקר, עורך היהודי אימון קצר... באהבה. זהו אימון הבא לחזק בלבו את האהבה לזולת. אורכו של התרגיל קצר ביותר. הוא משולב בתפילת שחרית בבית הכנסת, תפילה שמתפלל היהודי מדי יום ביומו. אם מבצעים תרגיל זה בתמידות, אזי זוכים שרירי הלב האנושי לעיסוי, המסייע להם לשמור על גמישותם ועל רכותם, גם כאשר הם יוצאים לשוק החיים. שוק זה שבו משתוללים יצרי אנוש קטנוניים ואינטרסים אישיים, הנותנים בו את הטון. כידוע, אלו הורסים כל חלקה אנושית טובה.
מבצעי התרגיל היום-יומי זוכים למקדם ביטחון מופלא, המעניק להם סיכוי סביר ששום עורק אנושי לא ייסתם על ידי טרשת האנוכיות.
אם נתבונן בפסוק, נבין מדוע אדירה האנרגיה האצורה בו, ומדוע בכוחו לשמור על רעננות לבו של היהודי.
אלו הן מילות הפסוק: "וידבר ה' אל משה לאמר. כה תברכו את בני ישראל... יברכך ה' וישמרך. יאר ה' פניו אליך ויחונך. ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום" (במדבר ו', כ"ב-כ"ז).
הכהנים נוטלים את ידיהם ומתייצבים על הדוכן בנכונות נפשית עמוקה לברך את קהל הנאספים. הם מחכים על הדוכן עד שיוזמנו על ידי הקהל ויתבקשו לשאת את ברכתם. אחד מן הקהל קורא: "כהנים!" ואז, רק אז, הם פותחים בברכה. זו נקודת ציון ראשונה שתסייע לנו להבין את מהות התרגיל כולו.
הנוסח המושלם של הברכה הוא: "וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה". זהו חידוש שלא מצאנו בשום מצווה אחרת. השאלה המתעוררת היא וכי בשאר המצוות אין חובה לעשותן באהבה? מדוע אם כן רק כאן, בברכת הכהנים, נוספה מלה זו?
חכמינו זכרונם לברכה הבינו כי האהבה היא המפתח לאפשרות שהברכה תחול.
בבוא התורה לצוות את הכהנים לברך את העם, היא אינה רוצה מהם את ברכת השפתיים בלבד, כי אם את ברכת הלב. אם הלבבות לא יתעוררו ולא ינועו האחד כלפי רעהו בשעת הברכה, אין יכולת שיחול על עם ישראל השפע האלוקי המופיע בסוף ברכת כהנים זו: "ואני אברכם". הכהנים חייבים לפתח בלבם רצון ושאיפה שהמבורכים על ידם אכן יזכו לברכה הראויה. הם חייבים לאהוב אותם, לתרגל בלבם תכונה זו של אהבת ישראל. שכן, כאמור, רק אם מדה זו כובשת את לבם, יש ערך, כח והשפעה לברכתם. מדה זו יכולה להתעורר רק בלבו של אדם טוב עין.
בכל בוקר פונה הקהל בנכונות נפשית אל הכהנים ומבקש מהם ברכה. המתפללים מרכינים את ראשיהם, עוצמים את עיניהם ועונים "אמן" כנגד הכהנים הנושאים כפיהם ומברכים את העם. הלבבות של המברכים והמבורכים כאחד נפתחים איש כלפי רעהו. טוב עין הדדי זה גורם לברכתו של האלוקים שתחול על הציבור כולו. וכל אחד מהקהל זוכה להתעוררות האהבה האנושית בלבו, לתחושת ההזדהות עם הכלל, לפלח נוסף של נדיבות ושל עין טובה.
אם יחושו בעליל - הכהן המברך והציבור המתברך - כיצד נפתחים באותה שעה מעיינות האהבה בלב, או-אז, אם יקחו פירור מרגשות אלו, שהתעוררו בלבם, אל שוק החיים, תשתנה דמות החברה ואיכות חייה.
מובא במדרש שבשעה שציווה הקב"ה את הכהנים לברך את ישראל, אמרו בני ישראל אל הקב"ה: "למה אתה לא מברך אותנו בעצמך? והרי נאמר (דברים כ"ו, ט"ו): "השקיפה ממעון קדשך מן השמים, וברך את עמך את ישראל", כלומר, שהקב"ה עצמו יברך את עמו ישראל?
ענה להם הקב"ה: "אמנם הכהנים הם אלה ששמים את שמי עליכם, הם המדברים אליכם, אבל אני הוא זה שמברך אתכם". הקב"ה מברך את ישראל, והכהנים משמשים רק כצינור להעברת השפע ממרום. וכדי שברכה זו תחול במלואה, חייבת היא לבוא מתוך אהבה, מתוך שלימות.
הציווי בתורה פותח במילה "כה" – "כה תברכו את בני ישראל". שכן ברכה זו ניתנה לנו בזכות שלושת האבות שבנוגע אליהם נזכרה בתורה המילה "כה".
הראשון הוא אברהם אבינו, שהקב"ה הבטיחו: "כה יהיה זרעך" (בראשית ט"ו, ה'). ברכה זו ניתנה לו בזכות אמונתו התמימה בקב"ה, שהבטיח לו בן, בעוד שהוא הולך ערירי בגיל זקנה.
השני הוא יצחק אבינו, שצעד עם אברהם אביו אל העקידה בלב שלם, כמו שאומר הפסוק: "ואני והנער נלכה עד כה" (שם כ"ב, ה'). זכות מסירות הנפש של יצחק עמדה לזרעו אחריו, וזיכתה אותם בברכת ה'.
השלישי הוא יעקב אבינו, שזכות לימוד התורה שלו עומדת לעד, וכפי שנרמז בכתוב טרם מתן תורה: "כה תאמר לבית יעקב" (שמות י"ט, ג').
שלושת האבות, אשר השלימו זה את זה, הם שזיכו אותנו, בברכת כהנים. ראוי שגם אנו נתאחד עם דרכם של האבות הקדושים, את זאת עושים אנו באמצעות האהבה, באמצעות ההתייצבות יחד עם כל העם למען שמו באהבה.