|
אור הנבואה
אור הנבואה
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
מטרתה העיקרית של הנבואה אינה לבשר ולהודיע לעם את העומד להתרחש. מטרת הנבואה ליצור התעלות בעבודת ה`.
|
משה רבינו מבטא משאלת לב (במדבר י"א, כ"ט): "מי יתן כל עם ה' נביאים, כי יתן ה' את רוחו עליהם". הנבואה היא רמה גבוהה מאד של רוחניות, קירבה לאלקים וקבלת מסרים ממנו לשיפור ולהתעלות אישית. היא כוללת גם מסרים לצורכי הכלל. נתבונן בתופעה מיוחדת זו ובהשפעתה על העם כולו.
הנבואה היא דרגת שיא שאליה יכול להגיע בן אנוש, היא הפסגה שאליה מסוגל אדם קרוץ חומר להעפיל. דמותו של הנביא ניצבת מעל למגבלות הגוף, המקום והזמן וחפה מחולשות אנוש. הדוגמה ההיסטורית לילוד אישה שהתעלה מעל צורכי הגוף, היא של משה רבינו, אבי הנביאים. משה רבינו שהה בהר סיני ארבעים יום וארבעים לילה, לחם לא אכל ומים לא שתה. הוא ניזון שם מרוחניות.
הופעה ייחודית כגון זו של משה רבינו, אדון הנביאים, מלמדת על מעלתו של עם ישראל כולו. אמנם לא כל היהודים זוכים לנבואה בפועל, אבל, יחד עם זאת, כל יהודי יש בו כוחות נפש המתאימים להתעלות זו, עד כדי התייצבות לפני ה'. אלא שיש צורך למלא תנאים רבים, כדי שהנבואה תוכל לצאת מן הכוח אל הפועל.
משה רבנו הצטיין בשתי תכונות. האחת - מידת הענווה (במדבר י"ב, ג'): "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה", והשניה - רום מעלתו הרוחנית והשגותיו בנבואה (דברים ל"ד, י'): "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, אשר ידעו ה' פנים אל פנים".
במבט ראשון נראה שמדובר בשתי סגולות שונות, שבכל אחת מהן הצטיין משה רבנו והגיע לפסגתה. אולם כאשר נתבונן בצרוף זה ניווכח, כי אין אלו שתי תכונות שונות, שבמקרה הזדמנו לפונדק אחד. שתי השגות אלו שלובות ואחוזות הן זו בזו מעצם מהותן. ככל שגדלה ענוותנותו של האדם, מסוגל הוא יותר לפנות בלבו מקום לשכינה. משה רבנו שהתעלה יותר מכל אדם במידת הענווה, זכה בהתאם לכך להגיע גם לשיא בדרגת הנבואה.
בימים עברו היתה הנבואה חזון נפרץ בעמנו. מעיינות של שפע קודש זרמו ממרום לעם הנבחר, וכל מי שהכשיר את עצמו בהתעלות רוחנית, שאב מלוא חופניים רוח חכמה, דעת והשגת אלוקות. כיתות שלמות של 'בני הנביאים' היו לומדות ומרגילות את עצמן בהכנות הנדרשות, כדי שתשרה עליהן רוח ד'.
הנבואה שהיתה נפוצה בעם, מטרתה לא היתה רק העברת מסרים שמימיים, הוראות או הגדת עתידות, היא העמידה רף רוחני גבוה לעם כולו. כל אחד היה רשאי בימים ההם לגשת אל הנביא ולבקש ממנו שיתווה לו את דרכו המיוחדת בעבודת ד', ויורה לו מהו תפקידו הייחודי בעולם. הנביא בשם ה' היה מורה לאדם את דרכו האישית, וכך עבד כל אחד את ה' מנקודתו שלו. הדבר כמובן אינו סותר את העובדה שכל ישראל נצטוו בתרי"ג מצוות ועליהם למלאן.
מהותה העיקרית של הנבואה אינה להודיע לעם את העומד להתרחש. הנבואה אינה הגדת עתידות היסטורית אשר ניתן לעיין בה כדי ללמוד על העתיד. מטרת הנבואה היא להשביח את המצב הרוחני של העם ולסייע לו להתעלות בעבודת ה'. הנבואות לעתיד מהוות חלק ממטרה זו. כאשר הקב"ה מתגלה לנביא ומדבר עמו, הוא מטיל עליו שליחות למסור את דבריו לעם. בראש ובראשונה משמש הנביא כמוכיח לעם; הוא מזהיר את העם להיטיב את דרכיו ומורה לו בנבואה מה עלולות להיות תוצאות מעשיהם של בני העם, אם חלילה, הם לא ישנו את דרכם. לעומת זאת, אם ייטיבו את מעשיהם, תתבטל הגזירה, ומאורעות הפורענות המתוארים בנבואה לא יתרחשו.
הנביא מוסר לעם את נבואת ה' כפי שניתנה לו במדוייק. עם זאת יתכן שתוכן הנבואה לא יהיה ברור במדוייק בשעתו, ויתברר רק לאחר זמן. דוגמה לכך אנו מוצאים בדברי ה' לאברהם אבינו: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועִנו אותם ארבע מאות שנה" (בראשית ט"ו, י"ג). נבואה זו נאמרה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים. באותה שעה טרם נודע: מתי תתחיל ספירת ארבע מאות השנה? היכן תהיה אותה "ארץ לא להם"?
רק לאחר גאולת מצרים, הבינו כולם שהתקופה בת ארבע מאות השנה התחילה בלידת יצחק.
הנבואה, הפועמת בעם ישראל, זכתה להערכה ולהכרה גם אצל אומות העולם. גם הגויים הכירו, כי ד' מגלה את סודו לעבדיו הנביאים. לדוגמה: כאשר נכשל מלך ארם פעם אחר פעם במארבים שהציבו חייליו לצבא מלך ישראל, ידעו עבדיו לומר לו: "הנביא אשר בישראל מגלה למלך את אשר תדבר בחדר משכבך" (מלכים ב', ו', י"ב).
כאשר ראו הגויים כיצד הנביא מחולל שינויים בטבע, וגוזר על הבריאה שתשנה את מהלכה הרגיל, שם שמים התקדש בעולם. נעמן שר צבא ארם נרפא מצרעתו בברכת אלישע הנביא, הוא כה התפעל מן הנס, עד שזנח את אמונותיו הכוזבות באלילי עץ ואבן, והכריז: "ידעתי כי אין אלוקים בכל הארץ, כי אם בישראל" (מלכים ב', ה', ט"ו).
בספור יונה הנביא רואים אנו בעליל את כוח ההשפעה העצום שהיה לנביא. נבואתו של יונה בן אמיתי לאנשי נינווה ואזהרתו כי "עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת", הובילו את אנשי העיר לתהליך עמוק של חזרה בתשובה. הגויים האמינו באמונה שלמה בשליחות הנביא, ועשו הכול כדי להעביר את רוע הגזירה.
הפילוסופים הקדמונים כאריסטו וחבריו ניסו גם הם להשיג נבואה, ודימו להגיע אליה על ידי מחקר ומדע. הם השקיעו את כל ימיהם בפיתוח השכל והאינטלקטואל. חלקם פרשו מחברת בני אדם והתבודדו במערות ובמדבריות, במטרה לזכות להשראת השכינה. כאשר נואשו מהשגות רוחניות אלו, כפרו בנבואה בטענה: 'וכי מי ראוי להשראה אלוקית יותר מאיתנו?!'
נעלמה מעיניהם הידיעה כי הדרך להשגת הנבואה אינה עוברת דרך פיתוח השכל בלבד, אלא קשורה בעיקר לעבודת מידות הנפש, להתקדשות ולהטהרות, באמצעות קיום המצוות ובזכירה תמידית של בורא עולם ודבקות בו. לדרגה שיכול להגיע אליה כל יהודי פשוט, לא יוכל להגיע גם הגדול שבפילוסופים, למרות השכלתו ומחקריו, אם לא יפנה לדרך הרוחנית ויתמיד ללכת בה.
אמנם מאז ימי אנשי כנסת הגדולה ננעלו שערי הנבואה, אך עובדה זו אינה גורעת ממהותם ומסגולתם של בני עמנו. כל יהודי נושא בחובו את היכולת הרוחנית לראות מראות אלוקים ולהתעלות עד לזיכוך מוחלט של החומר. לכך ייחל משה רבינו, כאמור, באומרו (במדבר י"א, כ"ט): "ומי יתן כל עם ד' נביאים". ללמדנו, שכל אחד מישראל מסוגל להזריח על נפשו את אור הנבואה.
|
|
|
נתקבלו 2 תגובות
פתיחת כל התגובות
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|