|
עיניו של לוט
עיניו של לוט
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
לוט הלך אחר עיניו. לא ההכרה והמוסר הובילוהו. העיניים שאינן שבעות מהפיתוי הקורץ בבקעה הוליכוהו אל סדום ועמורה.
|
לפתע, ביום בהיר, הוטל על אברהם אבינו לקום ולעזוב את מקום מגוריו, את שכניו, את סביבת ילדותו ואת קרובי משפחתו. מקל הנדודים הונח בידו והוא נצטווה לקום ולצאת לעבר יעד נעלם: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית י"ב, א'). הסיבה לציווי אינה מצויינת בפירוש בציווי ה'. אברהם ממלא אחר ההוראה רק משום שזהו צו הבורא. הוא ממהר לצאת לדרך בזריזות המאפיינת את כל הליכותיו. "וילך אברהם" מיד, "כאשר דיבר אליו ה'".
הניסיון שנתנסה בו אברהם אבינו בעת הליכתו מארצו, ממולדתו ומבית אביו, לא הצטמצם בהקרבה גופנית של הליכה אל "ארץ לא זרועה". היה כלול בו גם ניסיון רוחני עמוק וקשה.
הצו שנאמר לאברהם לצאת ממולדתו, כלל גם את ההוראה הקשה ביותר לאדם: לחיות בבדידות, ללא האנשים שהכיר עד כה. היתה כלולה בצו זה גם ההוראה שלא להתערות באוכלוסיה שהוא מגיע לארצה. להשפיע, אך לא להיות מושפע. לקרוא בשם ה', אך לא להתקרב לתרבות ולהוויה שסביבו. לטעת אשל, להכניס אורחים, אך לא לחבור לחברתם.
בעלותו ארצה, לקח עמו אברהם את לוט בן אחיו. אף שידע שלא יוכל לזכות בארץ כל עוד לוט עמו, לא נמנע אברהם מלקחתו כדי לספח אותו לקהל המאמינים. הוא הסכים לוותר זמנית על הארץ, ובלבד שיוכל לקרב את לוט לאמונה.
לוט הציג את עצמו כמי שמעוניין לדבוק במורשתו של דודו, והפגין כלפי חוץ גישה כאילו גם הוא עוזב את גילולי חרן וארם נהריים. אולם הפסוק מגלה את מטרתו האמיתית של לוט, והיא תאוות בצע: "ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן" (בראשית י"ב, י"ד). גילו המתקדם של אברהם אבינו עמד לנגד עיניו של לוט, והוא לטש את עיניו לירושתו של אברהם.
אברהם בא לשכם היושבת במרכז ההר. בשכם נפגשו שתי דרכים: האחת ירדה לבקעת הירדן, שהיתה פוריה באותם ימים, ואילו האחרת הוליכה דרומה, אל ההרים העזובים, אל בית אל, ומשם לירושלים ולנגב.
אברהם בחר בדרך האחרונה. הוא קבע את מושבו בערי ההר: בשכם, בחברון ובבאר שבע. לא העושר החומרי משך אותו ארצה, אלא הייעוד הרוחני. הוא נמנע בכוונה תחילה מרדת אל הבקעה הדשנה שבה שגשגו ערי החטא - סדום ועמורה. הוא גם לא פנה אל שפילת החוף הפוריה שבמערב.
בתחילה לא ניכרה המחלוקת בין אברהם ולוט עצמם. היא התגלתה בין הכפופים להם: "ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדיו, כי היה רכושם רב... ויהי ריב בין רועי מקנה אברהם ובין רועי מקנה לוט, והכנעני והפריזי אז יושב בארץ" (שם י"ג, ו'-ז').
לכאורה, סכסוך רועים על זכויות מרעה, אחד מני רבים. אולם אם אכן כך הוא, מדוע מציין הפסוק ש"הכנעני והפריזי אז יושב בארץ"? חז"ל חשפו את משמעותו העמוקה והרוחנית של ריב זה:
בהמתו של אברהם אבינו היתה יוצאת זמומה, כדי שלא תרעה בשדות זרים ותגזלם, ובהמתו של לוט לא היתה יוצאת זמומה.
רועי אברהם שאלו: האם הותר הגזל? ורועי לוט ענו להם: כך אמר הקב"ה לאברהם (בראשית י"ב, ז'): "לזרעך אתן את הארץ הזאת"! אך לאברהם אין בן ולוט, בן אחיו, הוא יורשו היחיד.
שאלות קשות ריחפו על דבריהם: האם לא יתכן שהבטחת הירושה לזרעו של אברהם תתקיים למרות זקנותו? האם תמה ברכת שמים? ובנוסף, וכי לא גרים בארץ עמים שונים והם עדיין בעליה החוקיים?
רועי לוט הגזלנים האשימו את רועי אברהם בצביעות! רועי אברהם שנזהרו לא לגזול את רכוש בעלי השדות החוקיים, מואשמים בעקבות זאת בגזל רכושו העתידי של לוט!
אברהם שמע את הויכוח. לאוזניו הגיעו הדי המחלוקת, והוא הבין שהרועים ניזונים מדעתו של לוט עצמו, הרואה את עצמו כבר עתה כבעלים על הארץ. לא נותר לו אלא לפנות ישירות אל לוט: "אל נא תהי מריבה ביני ובינך ובין רועי ובין רועיך" (שם ח').
במילים אלו הסיר אברהם את המסווה מעל פניו של לוט. הריב הוא לא בין הרועים כי אם ביני ובינך. הרועים רק מבטאים בפועל את השקפת עולמם של אדוניהם. זהו, אם כן, ויכוח בין השקפת העולם של אברהם, הקובעת והפועלת בכל התנאים ובכל המצבים לאור הערכים הרוחניים המנחים אותה, לבין לוט, המייצג בויכוח זה את ההתנהגות על פי "ערכים" שיצר לעצמו, בהתאם לנסיבות ולפי צרכיו האישיים.
בכאב לב דרש ממנו אברהם את הפרידה המוחלטת. אין ללוט עוד מקום בביתו. אבד לו הקשר עם הייעוד שהביאם לארץ כנען. ייעוד של כינון תרבות חדשה המושתתת על עקרונות הצדק האלוקי.
ובעת הפרידה - "וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן, כי כולה משקה" (שם, י'). לוט הלך אחר עיניו. לא ההכרה והמוסר הובילוהו. העיניים שאינן שבעות מהפיתוי הקורץ בבקעה ש"כולה משקה", הן שהוליכוהו אל סדום ועמורה.
מיד לאחר הפרידה מלוט מתגלה הקב"ה לאברהם אבינו (שם י"ג, י"ד): "וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו, שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם". רק עתה נגלה אליו הקב"ה, רק לאחר שנפרד מלוט אחיינו הבטיח הקב"ה לאברהם (שם ט"ו): "כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם".
הארץ הובטחה לאברהם רק בתנאי שינתק את קשריו עם ארצו הקודמת, עם מולדתו ועם בית אביו. אך כל עוד שהה לוט במחיצתו, נותר עדין לאברהם קשר למשפחתו ולבית אביו. הניתוק לא היה מושלם, והציווי "לך לך מארצך" טרם השיג את מטרתו הסופית. רק עתה, משהשלים אברהם את הניתוק ונפרד מאחיינו שהצטרף אליו, ניתנה הארץ לאברהם, וכפי שנאמר (שם י"ז): "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה".
|
|
|
נתקבלו 2 תגובות
פתיחת כל התגובות
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|