יעקב אבינו קיבץ את שנים עשר בניו לפני מותו במטרה לברכם: "הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם" (בראשית מ"ט, ב'). באותה שעה הרכינו כולם בשווה את ראשיהם בפני אביהם וציפו לברכתו האחרונה. ברכה שצפנה לכל אחד מהם את גורלו לעתיד, את המיוחד שבאופיו ואת תרומתו של שבטו לבניינה של האומה.
בתחילה יעקב חפץ לגלות לבניו את המאורעות שיקרו לעם ישראל באחרית הימים, אך מן השמים חפצו שלא יגלה. לכן, הוא אוסף אותם למטרה אחרת והיא לברכם ולתת להם כוחות למלא את תפקידיהם לאורך הדורות.
יעקב ניצל רגע מיוחד זה גם לעריכת חשבון נפש, לסקירת העבר ולגינוי מעשים שלא היו צריכים להעשות. מסיבה זו כתוב: "שמעו בני יעקב", כנגד השבטים שהוא יוכיח אותם על דרכם. 'יעקב' מסמל את האב הדורש, המייסר. "ושמעו אל ישראל אביכם", כנגד הברכה שתבוא מ'ישראל', אבי האומה הישראלית. השם 'ישראל' מסמל גדלות ורוממות רוח.
"ראובן בכורי אתה, כוחי וראשית אוני, יתר שאת ויתר עז. פחז כמים אל תותר, כי עלית משכבי אביך, אז חללת יצועי עלה" - הלב מתחמם, האבא אומר עליו שהוא הבכור ויש לו מעלות רבות... והנה, לפתע, הוא מתחיל להזכיר נשכחות מן העבר הרחוק. כאשר הסתלקה רחל מן העולם, ויעקב העביר את מיטתו לאוהל בלהה, שפחתה של רחל, ראובן, שקינא לכבוד אמו, העביר את מיטת יעקב לאוהל לאה. ראובן, עמד מאוחר יותר על הטעות שעשה, ועסק שנים רבות בתשובה.
ואז, בא ההלם. האב מודיע לו שהוא שולל ממנו את שלושת הזכויות שהיו אמורות להגיע לחלקו, הלוא הן: הבכורה, הכהונה והמלכות. ומה גרם לו להפסיד כל אלה? "פחז כמים" - הפחז והבהלה כאשר מיהרת להראות את כעסך. יש להרחיק את הלהט המבוצע ללא מחשבה. "אל תותר" - אין להקנות את כל היתרונות הללו בהנהגת עם ישראל לאדם שלהט זה מקנן בו. את הבכורה הפסדת בכך שגרמת לי שלא אלד עוד שבטים, כך לא נוהג הבכור שבבנים. את הכהונה הפסדת בכך שגרמת לשכינה שתסתלק ממשכני, ואת המלכות הפסדת כי המלך מושל במתינות ובישוב דעת, ואתה מיהרת בבחינת "פחז כמים".
יחד עם זאת, יעקב גם מברך באותו משפט את ראובן: "יחי ראובן ואל ימות", כי הם היו החלוצים במלחמות, והיו זקוקים לשמירה מיוחדת ממרום כדי שלא יפגעו מהאויבים.
"שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם. בסודם על תבוא נפשי, בקהלם על תחד כבודי. כי באפם הרגו איש, וברצונם עיקרו שור. ארור אפם כי עז, ועברתם כי קשתה, אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" - את שמעון ולוי מוכיח יעקב ואומר להם: תמיד הייתם שניכם בעצה אחת, הן בהריגת בני העיר שכם והן במכירת יוסף. דעו, כי כלי הנשק שהשתמשתם בו להרוג את בני שכם היו גזולים, "כלי חמס מכרותיהם". ההריגה היא אומנותו של עשו, שברכו יצחק ואמר לו: "ועל חרבך תחיה" ולא היה לכם להשתמש בהם. בפרט בהיותכם בעיר נוכריה וזרה שאינה שלכם, בודאי לא היה ראוי להראות גבורה מול יושבי הארץ ולהורגם.
אמנם אתה נקראים "אחי דינה", כי מסרתם את נפשכם למען הצלתה, אך דרך ההצלה היתה מופרזת ולא ראויה, כי היא התבטאה בהריסת העיר והריגת תושביה.
יעקב ממשיך: "בסודם אל תבוא נפשי" - כוונתו למעשה זמרי בן סלוא. כשיתאסף שבט שמעון לדבר חטא, איני רוצה שייזכר שמי, וכן כשיבוא קורח שהוא משבט לוי, ויאסוף אנשים כדי לחלוק על משה, איני רוצה שיוזכר שם כבודי. ואכן, נאמר (במדבר ט"ז, א'): "ויקח קורח בן יצהר בן קהת בן לוי", ולא הוזכר: בן יעקב.
ומאחר שבאפם הרגו איש, שהם בני שכם, וברצונם עקרו שור, שהוא יוסף, שנאמר עליו (דברים ל"ג, י"ז): "בכור שורו הדר לו", לכן: "ארור אפם כי עז", ארור יהיה כעסם. כאשר שניהם נועדים יחד, הם עלולים להחריב ולהזיק, ולכן: "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל". לעולם לא יתרכזו בני שבטים אלו במקום אחד. בני שמעון יהיו הסופרים ומלמדי התינוקות של עם ישראל, והם יתפזרו מפאת מלאכתם בין כל השבטים. שבט לוי לא יזכה לנחלה בארץ, ויסתובב בשדות כדי לזכות בתרומות ומעשרות, שמהם הוא יתפרנס.
פיזור זה בכל גבולות ישראל יתן גם תשובה לתכונת נפשם, שהיא העזות, אדם נודד בדרך כלל אינו גאוותן. בהיותם ללא בית קבוע, ממילא תתוקן גם נפשם, והם יהיו חייבים להיות נעימים ומקובלים.
"יהודה אתה יודוך אחיך, ידך בעורף אויביך. ישתחוו לך בני אביך. גור אריה יהודה, מטרף בני עלית. כרע רבץ כאריה וכלביא, מי יקימנו. לא יסור שבט מיהודה, ומחוקק מבין רגליו, עד כי יבוא שילה, ולו יקהת עמים. אוסרי לגפן עירה, ולשורקה בני אתונו. כיבס ביין לבושו, ובדם ענבים סותה. חכלילי עיניים מיין, ולבן שיניים מחלב" - אין אתה דומה לאחד מהם, כי כל אחיך מודים שאתה ראוי לכבוד. "ידך בעורף אויביך" - בראות אוייבך אותך יפחד ויחזיר את פניו כדי להמלט. "ישתחוו לך בני אביך" - מלבד החלק שתקבל בארץ כמו שאר אחיך, תהיה לך מעלה נוספת שתהיה מלך עליהם. ועוד, שכל אחיך נקראים בשמך, כי כששואלים אדם: מי אתה? אינו אומר אני ראובני או שמעוני, אלא עונה: יהודי אני, על שם יהודה.
כשם שאתה הודית במעשה תמר, כן יודו לך אחיך וימליכו אותך עליהם ברצון. תזכה במלכות מכח ההנהגות הטובות המלוות אותך.
"גור אריה יהודה", מלכותו של דוד תגדל ותתפשט בכל העולם, כי "מטרף בני עלית", התעלית במכירת יוסף, כשהצלת אותו ואמרת (בראשית ל"ז, כ"ו): "מה בצע כי נהרוג את אחינו". וכן במעשה תמר, כאשר הודית ולא בושת. לכן ראוי אתה שיהיה לך כוח כמו ארי: "כרע רבץ כארי וכלביא מי יקימנו".
"אסרי לגפן עירה ולשורקה בני אתונו" - הגפן החלשה ביותר בנחלתך תוציא משא של חמור, והגפן החזקה תוציא משא שני חמורים. יין יזרום מן ההרים כמו מים עד שיכבסו את הבגדים ביין, וכמו שנאמר: "ובדם ענבים סותה". הריו יהיו אדומים מן היין ובקעותיו תהיינה לבנות מן החלב שיזרום ממקנהו. בנוסף, בפסוק זה, העוסק בעיִר ובאתון, יש רמז למלך המשיח שיבוא כשהוא רוכב על חמור. המלך המשיח עתיד לקום משבט יהודה, והוא יביא את הגאולה לעולם.
"זבולון לחוף ימים ישכון, והוא לחוף אניות, וירכתו על צידון" - חלקו של זבולון בארץ כנען יהיה לחופי הים, ועסקו יהיה מבורך מאד, שכן האניות תצטרכנה לעבור בתחומו ולשלם לו מס, וסוף גבולו יהיה צידון.
יעקב מברך את זבולון שחייו לא יעברו עליו בפיזור נפש, כדרכם של סוחרים שעוסקים בסחורה במרחקים. תזכה לברכת ה', לישוב דעת ולשמחה בעיסוק רחב ידים זה.
"יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתיים. וירא מנוחה כי טוב, ואת הארץ כי נעמה, ויט שכמו לסבול, ויהי למס עובד" - כחמור הנושא משא כבד, כך יקבל יששכר את עול התורה, וכשם שהחמור הולך ביום ובלילה ואינו נח, כך שבט יששכר יעסוק בתורה ביום ובלילה. תהיה לו מנוחה בארצו, שתהיה מבורכת מאד, כי היא תוציא פירות טובים. כשיגיעו הפירות לארצות שונות, תתמהנה אומות העולם על גודל הפירות, ועם ישראל יאמר להן: ראו בעליהם של אלו שיושבים ועוסקים בתורה, ובכך ישיגו גם הגויים יראת שמים ואת ערך התורה. יששכר יטה את שכמו לסבול ויסייע לישראל בהלכות. בני שבטו ישיבו על כל דין ודין שישאלו מהם. הם גם יגלו לישראל את סוד העיבור, שהוא חכמת התכונה, להכיר את מהלך השמש והירח ולדעת מתי יחול ראש חודש ומתי יהיו שני חודשי אדר, כמו שנאמר: "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים".
בדרך כלל אנשים העוסקים בסחורה אין להם מנוחה בחייהם, אולם מי שבחר לעסוק בתורה, חייו מתנהלים בישוב דעת: "וירא... ואת הארץ כי נעמה", אוירה של ארץ ישראל ישפיע על השבט לטובה והוא יחכים ויתעלה.
יעקב בירך את זבולון לפני יששכר, אף על פי שיששכר היה גדול מזבולון, מפני שיששכר וזבולון היו שותפים: יששכר יעסוק בתורה יום ולילה, וזבולון יעסוק במסחר ויפרנס את שבט יששכר. מפני זה בירך יעקב את זבולון תחילה, בהיותו הגורם המאפשר ליששכר לעסוק בתורה.
"דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל. יהי דן נחש עלי דרך, שפיפון עלי אורח הנושך עקבי סוס, ויפול רוכבו אחור. לישועתך קיויתי ה'" - דן עתיד לנקום מן הפלישתים את נקמת ישראל. הכוונה לשמשון שנלחם בפלישתים. "יהי דן נחש עלי דרך" - העמים יפחדו ממנו, והפלישתים יישברו בפניו. כמו השפיפון, שהוא נחש שנשיכתו ארסית מאד ואין לה תרופה, כך יהרוג דן את גיבורי הפלישתים. יעקב יודע שהפלישתים עתידים לנקר את עיניו של שמשון, ולכן הוא מבקש: "לישועתך קויתי ה'", שתסלול דרך שבה יהרוג שמשון פלישתים רבים במותו. יעקב גם התפלל שעם ישראל ימצא את גופת שמשון כדי לקוברו, כי מאחר שמת בין הרבה פלשתים, היה נס שמצאוהו בין הגוויות וקברוהו.
דן צעד אחרון במחנה יהודה, אך יעקב מברכו שיהיה "כאחד שבטי ישראל", כמו יהודה הצועד ראשון. כי תהיינה תקופות שהוא יהיה שופט ישראל ויציל את עמו מידי הקמים עליו.
"גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב", לשבט גד יהיו גדודים של אנשים שיעברו את הירדן לפני אחיהם כדי להלחם בכנענים, והם יחזרו על עקבותיהם לעבר הירדן עתירי נכסים. כל צבאותיו יחזרו בשלום באותה הדרך שהלכו בה, ולא יחסר אחד מהם. ומפני שנחלתו תהיה גדולה ורחבה, יבואו תמיד שכניו, שהם עמון ומואב, וילחמו בו בשל הקנאה שיקנאו בו, אבל אנשי גד יתגברו עליהם כמו ארי, ולא יפחדו כלל מצבאות הגויים. הרבה אויבים יקומו על שבט גד, אך ה' יסייע לו להתגבר עליהם והם ינוסו מפניו.
"מאשר שמנה לחמו, והוא יתן מעדני מלך" - הרבה עצי זיתים יגדלו בארצו של אשר עד שהשמן יזרום ברחובותיו כמו מים והוא יספק שמן לבית המקדש. כל השפע והשובע בא לעולם מבית המקדש. הפסוק משבחו שבזכות מתנתו, שתנתן בעין יפה, כל ישראל יזכו להתברך בזכותו. בנותיו תהיינה נאות ותינשאנה לכהנים גדולים. ארצו תהיה שמנה, תוציא הרבה פירות ותהיה דשנה שהדגן שיצמח בה יהיה מלא.
"נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר" - בחלקו של נפתלי תיפול ארץ טובה, שתהיה קלה לבשל את פירותיה, כפי שהאילה קלה במרוצתה.
תהיה לו הצלחה גדולה בזמן סיסרא, כשעשרת אלפי איש מבני נפתלי ילחמו בו. כשיפתח נפתלי את פיו לתת שבח והודיה לה', יהיה קולו ערב כמו דבש, וזהו שאמר: "הנותן אמרי שפר", שזמירותיו תהיינה יפות. גם דברי התורה יהיו מתוקים על נפתלי, והדבר נרמז בשמו נפתלי – "נופת לי", שהדברים יהיו ערבים ומקובלים על לבו.
"בן פורת יוסף בן פורת עלי עין, בנות צעדו עלי שור. וימררוהו ורובו, וישטמוהו בעלי חיצים. ותשב באיתן קשתו, ויפוזו זרועי ידיו, מידי אביר יעקב, משם רועה אבן ישראל. מא-ל אביך ויעזרך, ואת ש-די ויברכך, ברכות שמים מעל, ברכות תהום רובצת תחת, ברכות שדים ורחם. ברכות אביך גברו על ברכות הורי, עד תאות גבעות עולם, תהיינה לראש יוסף, ולקדקוד נזיר אחיו" - בן מלא חן אתה, וחינך ניבט תמיד לעינים המביטות בך. ברוך תהיה כמו גפן הנטועה על מעין מים, שלעולם אינה מתייבשת. ויצאו מבניך שני שבטים, וגם בנותיהם יטלו חלק בירושת הארץ, והן בנות מנשה ובנות צלפחד שנטלו חלק בארץ.
"בנות צעדו עלי שור" - הרבה נסיכות מצריות עלו על גבי החומות והתייצבו בחלונות, כדי להסתכל ביופייך כשעברת בארץ מצרים. כל אחת זרקה עליך מתנה, ונדחקו כדי שתוכלנה לראות את פניך המאירות. לגדולה זאת זכית בגלל החסד שעשית לאמך, שהגדלת את קומתך כדי להסתיר אותה מעיני עשיו. בזכות כל זאת לא תשלוט עין הרע לא בך ולא בזרעך.
"וישטמוהו בעלי חצים" - אחיו וגם אשת פוטיפר מיררו את חייו, שנאו אותו וביטאו זאת בדיבורים הדומים לחיצים, והשביעוהו במרורים. וכן המצרים דיברו עליו לשון הרע בפני פרעה כדי שיוריד אותו מגדולתו, כי קשה היתה קנאתם, בראותם כיצד עלה לגדולה והתמנה למשנה למלך, אבל הקב"ה השגיח עליו והציל אותו מהם.
יוסף נטל את הבכורה מראובן וזכה ששני בניו הקימו שבטים נפרדים. ברכת ה' שרתה עליהם והם יתרבו מאד מבלי שתשלוט בהם, חלילה, עין רעה.
"בנימין זאב יטרף, בבוקר יאכל עד ולערב יחלק שלל" - בנימין יהיה דומה לזאב טורף, רמז לתחילת פריחתם של ישראל בימי מלכות שאול, שהיה המלך הראשון של ישראל, ובא משבט בנימין. "ולערב"- ואפילו לאחר שתשקע השמש, כלומר, כשיהיו ישראל בגלות על ידי נבוכדנצר שיביאם לבבל, תתפרסם גדולתם של מרדכי ואסתר, שבאו משבט בנימין. על ידם יוושעו ישראל, והם יירשו את המן הצורר, והמלך ייתן להם את כל נכסיו. זאת ועוד, בנחלת בנימין תשרה השכינה וייבנה בית המקדש. הם יזכו לנצחיות הרמוזה במילה "עד", ויזכו גם להארת פני ה' בכל הדורות. יעקב המשיל את בנימין לזאב, כי בידו עתידה ליפול מלכות מדי שנמשלה לזאב.
"כל אלה שבטי ישראל שנים עשר"- כשסיים יעקב את דבריו, בירך שוב כל אחד ואחד כפי הברכה המגיעה לו. גם השבטים שבתחילה יעקב ייסר אותם והוכיחם על דרכם, זכו עתה לברכתו שבאה מלב אב הגדוש באהבה אין קץ לבניו אהוביו.