שוכב לו הרב על מיטתו, עיניו נעצמות בעייפות, מוחו עדיין פועל סביב שאלות הלכתיות שעליו לחוות בהן את דעתו, אט אט הוא נרדם, והנה חלום.
בחלומו, הוא רואה את סבו, כולו עטור לבן. סבו פותח ואומר:
"מה לך נרדם, בני, גזרה קשה מרחפת על בני מדינתך. כל התבואה שתצמח בשנה הקרובה, תגרום שיגעון לכל אשר יאכלנה. איש לא יוכל להישאר שפוי לאחר שיאכל ממנה".
הרב מנסה בחלומו לומר משהו לסבו, אך זה נעלם ואיננו.
מתעורר הוא בכבדות, מנסה הוא לחשוב אם זה היה בהקיץ או בחלום, ומגיע למסקנה כי העייפות הגדולה היא שגרמה לו לחלום חלום זה.
למחרת, הוא רואה בחלומו את סבו שנית. הפעם קולו נמרץ יותר:
"בני, אנא, עשה למען יהודי המדינה. פעל ככל יכולתך למנוע אכילת התבואה שתגרום לכולם לאבד את שפיותם. אל תהסס ואל תירדם".
רוחו נסערה, שמא נכונים הם דברי החלום. הוא נצר את הדברים בליבו ותלה אותם במחשבה כי החלום הולך אחר המחשבה ביום.
בלילה השלישי שוב ראה הרב את סבו בחלומו, והפעם היה הסב תקיף ביותר.
לא עבר זמן רב, והנה, דפיקות על הדלת. הרב נחרד, מי דופק באמצע הלילה? מה רבה היתה תדהמתו כאשר ראה כי ניצב שם לא אחר מאשר ראש הקהילה.
"מה אירע?" שאל הרב כשדאגה נסוכה בקולו.
"יירגע נא רבינו, לא דבר גדול אירע, אולם לא יכולתי להמתין עד הבוקר. חלמתי חלום זה הלילה השלישי ברציפות". ראש הקהל מספר את אותו החלום אשר חלם הוא.
"לא עת לחשות", החליט הרב. עוד באותו לילה הם ישבו וניסו למצוא פתרון. ברור היה כי הפתרון הוא להביא את הדבר לידיעת המלך, והוא ידאג לייבא תבואה ממדינות אחרות. אולם מי יאמין לחלומם של שני יהודים ויצווה להשמיד כמויות אדירות של תבואה?
ממילא כל בני המדינה יאכלו מן התבואה ויבואו לידי שיגעון, אולם הם שיודעים את הסכנה, לא יאכלוה ויתנזרו מן התבואה.
כשהעמיקו גילו כי הסכנה גדולה עוד יותר. אם כולם ישתגעו, הם לא ידעו שהם המשוגעים ואילו השניים הנותרים שפויים, ויסברו כי שניים אלו הם אלה הבלתי שפויים, וגורלם ייחרץ לנידוי והסגר.
נמנו וגמרו, כי גם הם יאכלו מן התבואה, יהיה ההבדל בינם לבין כולם: שכולם יחשבו כי שפויים הם, והם ידעו את האמת המרה כי משוגעים הם.
* * *
חיים אנו בעולם שכולו שקר. אולם שונים אנו ביודענו כי הכול מסביב שקר, אלא שאין לנו ברירה אלא לחיות בעולם של שקר. אותה ידיעה מעלה עצומה יש בה.
הרשם עכשיו!
