מצות התפילה שונה במהותה משאר המצוות. אמנם יש לה ביטוי מעשי, אך שורש התפילה הוא בלב, כמו שדרשו על הפסוק (דברים י"א, י"ג): "ולעבדו בכל לבבכם", איזוהי עבודה שבלב, זו תפילה.

על האדם להביא את עצמו למצב רוחני שבו הוא עומד לפני ה', בבחינת "בכל לבבך". הוא צריך להבין ולהרגיש, שכל מה שיש לו וגם כל מה שעדיין חסר לו, הכל תלוי בידי שמים. תלות מוחלטת זו בקב"ה, היא זו שמביאה את האדם למצב של עמידה לפני ה', של קירבת אלוקים בלתי אמצעית. התפילה, העומדת ברומו של עולם, מביאה את האדם למקום גבוה מאד מבחינה רוחנית.

המושג "עבודה שבלב" כולל את כל סוגי התפילות, גם את אלו המתרכזות בבקשת צרכי האדם. גם כשאדם מבקש מבוראו על צרכי גופו, בריאותו ופרנסתו, תפילה זו מהווה שפת ביטוי של הלב המבקש את קירבת קונו.

על האדם לעמוד שלוש פעמים ביום לפני ה' – בתחושה של חוסר אונים מוחלט ובידיעה ברורה שהכל בא מידו של הבורא. באופן זה הוא יוכל להשיג ולחוות את התחושה של עמידה לפני ה', וגם יוכל לצייר בנפשו שהוא נושא ונותן עמו, וה' מקשיב ושומע לו, כאשר ישמע איש את רעהו. וזוהי אמנם תכליתה של התפילה.

כל יהודי נדרש לקיים את כל מצוות התורה מתוך מלוא כוונת הלב, אולם בתפילה, דרישת הכוונה היא מרכזית יותר. המתפלל וליבו בל עמו, תפילתו לקויה. רבותינו הדגישו כי: "תפילה בלא כוונה - כגוף בלא נשמה", מכיון שעיקר מהות התפילה היא ה"עבודה שבלב", אם לב אין בה, מה יש בה?

מכיון שמהות התפילה היא בקשת קירבת אלוקים, היא דורשת שהאדם יחוש תלות מוחלטת ללא שיור בקב"ה. זוהי התפילה שעליה נאמר (תהלים ק"ב, א'): "תפילה לעני כי יעטוף, ולפני ה' ישפוך שיחו".

כלות הנפש והכניעה שלובים ואחוזים זה בזה. כל עוד אין האדם נכנע לפני בוראו, דביקותו אליו אינה יכולה להיות מושלמת. בה במידה שתגבר הכניעה, תגדל עימה בקשת קירבת השכינה. כאשר האדם משיב אל נפשו, כי את כל אשר יבקש לא יוכל להשיג אלא מאת הבורא, הריהו מתעטף בתפילה ומביע בפיו את הכרתו שאין לו מעצמו מאומה.

*

החיוב להתפלל שלוש תפילות ביום, שחרית, מנחה וערבית נקבע ע"י האבות. אברהם היה זה שתיקן את תפילת שחרית, שנאמר (בראשית י"ט, כ"ז): "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם". הוא השכים אל המקום שקבע לו לעמידה לפני האלוקים. אברהם גילם בדמותו את תפילת "שחרית". כל חייו נעו במסלול של התחדשות והתקדמות. הוא נולד בבית של עובדי אלילים והתקדם בכוחות עצמו, עד להצלחה רבה בגשמיות וברוחניות. רבים הם האנשים השוכחים את הבורא ברגעי הצלחה. אברהם נהג אחרת. הוא מתקן את תפילת שחרית, כי רצונו להודות לה' ולא לתלות את הצלחתו בכוחותיו שלו.

יצחק תיקן את תפילת מנחה, שנאמר (בראשית כ"ד, ס"ג): "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב", אין שיחה אלא תפילה, שנאמר (תהילים ק"ב, א'): "תפילה לעני כי יעטוף, ולפני ה' ישפוך שיחו". יצחק, גילם בדמותו את תפילת הצהריים. יצחק נולד בחממה רוחנית בבית הוריו. הוא התקדש בעקידה ולא יצא לגלות. יצחק מתפלל את תפילת הצהריים, שמשמעותה שגם כשהכול מתנהל על מי מנוחות ואין עליות וירידות, גם אז צריך להתפלל.

יעקב אבינו תיקן את תפילת ערבית, ככתוב (בראשית כ"ח, י"א): "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש", ואין פגיעה אלא תפילה, שנאמר (ירמיהו ז', ט"ז): "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה, ואל תישא בעדם רינה ותפילה, ואל תפגע בי". יעקב, בשונה מאביו וסבו, ידע חיים רוויי צער, צרות ורדיפות. עשיו רוצה להורגו, לבן מרמה אותו במשך שנים, עשרים ושניים שנים של שכול... יעקב מגלם את תפילת הערב, את מצבי החושך של האדם. גם במצב של צרות, אין להתייאש ויש להמשיך ולפנות בתפילה אל בורא עולם.

רמז לכך שהאבות תיקנו את התפילות, ניתן למצוא בשמותיהם: האות השנייה בשמו של כל אחד מן האבות רומזת לזמנה של התפילה המיוחדת לו: אברהם – בוקר, יצחק – צהריים, יעקב – ערב.

התפילות קשורות גם לקורבנות התמיד שהיו מקריבים בבית המקדש בכל יום: תפילת שחרית היא כנגד קורבן תמיד של שחר. תפילת מנחה כנגד תמיד של בין הערביים, שהיה קרב אחרי הצהרים, והתפילה השלישית – תפילת ערבית – נתקנה כנגד איברי הקרבנות שלא התעכלו על ידי אש המזבח במשך היום, שהיו קרבים במהלך הלילה.

בנוסף לשלוש תפילות אלו, נתקנה תפילה רביעית, כנגד קורבן מוסף, הקרב בראשי חודשים, בחגים ובמועדים, ושמה של תפילה זו – תפילת מוסף.

חשיבות התפילה נובעת מעובדת היותה תחליף מסויים לעבודת הקרבנות שבמקדש. שמעון הצדיק אומר (אבות א', ב'): "על שלושה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". אחד העמודים שעליהם העולם עומד הוא עבודת הקרבנות. בזמננו התפילה ממלאת במידה מסויימת את מקום הקרבנות.

אפשרות הקירבה אל השכינה, שהתבצעה בהיות המקדש על מכונו באמצעות הקרבנות, פתוחה גם היום בפנינו, באמצעות התפילה. כשניגש אדם אל התפילה מתוך הכנת לב מתאימה, הרי זה אופן נפלא של קירבה לבורא.

חז"ל תיקנו שלוש תפילות ביום – בערב, בבוקר ובצהרים, כדי שבכל עת יהיה האדם קשור לאלוקיו. בעת שמחה ובעת צער, בזמן שכוחותיו עמו ובזמן שעזבוהו, תמיד עומד הוא לפני בוראו. אילו היינו ממתינים עד שהאדם עצמו יחפוץ להתפלל, היו זמנים רבים חולפים ללא תפילה. לעומת זאת, בהיות התפילה קבועה, קריאת ליבו האמיתית והטבעית של האדם באה בתפילות אלו לידי ביטוי מלא.

*

יש לתפילה תפקיד נוסף. האדם, מורכב מגוף ונשמה. כשם שהגוף אינו חי ללא מזון, כך גם הנפש אינה מתקיימת ללא סעד. זאת ועוד, עיסוקיו התמידיים של האדם בענינייו הגשמיים, מעכירים את הטהרה של הנפש הרוחנית. גשמיות ורוחניות אויבים הם זה לזה, ובגבור האחד, יחלש השני. כדי לאזן את כוחותיו, צריך האדם לעסוק בעניני רוח, וכך תתחזק הנפש.

זמן התפילה מוקדש כולו לצרכי הנפש. באותה עת עוזב האדם את כל עיסוקיו, מסלקם ממחשבתו וכולו פנוי לעסוק בהתקשרות עם הקדוש ברוך הוא. כשם שגוף האדם זקוק לשלוש סעודות ביום, כך גם הנפש סועדת שלוש פעמים ביום: שחרית, מנחה וערבית. וכדברי הכוזרי (ג, ה): "הסדר לנפש, כסדר המזון לגוף – מתפלל לנפשו וניזון לגופו. ומתמדת עליו ברכת התפילה עד עת תפילה אחרת, כהתמדת כוח סעודת היום עד שיסעד בלילה".

זמנים אלו של התפילה הם זמני "סעודת הנפש", והן השעות שאותן מקדיש האדם לחלק הנכבד שבו, החלק שלמענו הוא נוצר.

*

לא זו בלבד שהקב"ה הכין לנו אפשרות שנוכל באמצעותה להתקרב אליו, אלא שהוא גם טבע בנפשנו פנימה כמיהה לקירבה זו.

לבקשת קירבה זו שורשים עמוקים בנשמת האדם. הקב"ה נפח באדם נשמה קדושה שחוצבה מתחת כסא הכבוד. בנשמה זו טמונה שאיפה להתקרב למקורה האלוקי. כמיהה זו באה לידי ביטוי בתפילה. זוהי התבטאות הזיקה שבין הנברא לבוראו. עבודת התפילה מביאה לידי גילוי את המתרחש בליבו של האדם, והיא מביאה לידי מיצוי את הנטיות הגנוזות במוקד הלב.

הכמיהה לתפילה המצויה בחדרי ליבו של האדם, היא הגרעין המרכזי שבנפש, ואחד המאפיינים הראשיים של האדם. אכילה ושתיה מצויות גם בעולמם של בעלי החיים. בקרב מינים מסויימים של בעלי חיים ניתן למצוא גם חיי חברה מסודרים. גם מידות נפש מסויימות כקנאה ותחרות מחד, וכאחווה מאידך, ניתן למצוא אצל בעלי חיים. תכונה שלא ניתן למצוא אלא אצל האדם זוהי התפילה. האפשרות להתעלות עד כדי התייצבות לפני ה', היא נחלתו הבלעדית של האדם, נזר היצירה.

לתפילה קיימות דרגות שונות:

יש מי שהשתוקקותו לתפילה כמוסה וחתומה בתוך ליבו, עד שאף הוא כמעט ואינו מודע לה. רק בעת מצוקה היא פורצת החוצה.

אמנם, לתפילה בעת צרה נודעת חשיבות רבה, גם אם אינה נאמרת במלוא כוונת הלב. אך מאליו מובן שתפילה כזו, לא ניתן להשוותה לתפילתם של צדיקים הנאמרת במלוא כוונת הלב. ה"עבודה שבלב" מקבלת את מלוא ביטויה דווקא ביישוב הדעת ובהכנת הלב. באופן זה גרעין התפילה המצוי בחדרי הלב, יכול להתפתח ולהתרחב עד שהוא מקיף את כל האישיות.

*

נוסח התפילה, המצוי בידינו, חובר על ידי אנשי 'כנסת הגדולה' בתחילת תקופת בית המקדש השני. בין אנשי 'כנסת הגדולה' נכללו גם הנביאים: חגי, זכריה ומלאכי.

אחד הספרים העמוקים ביותר בתורה שבעל פה הוא סידור התפילה. כלולים בו סודות עמוקים עד אין חקר. סודות אלו מתבססים על תורת הסוד והקבלה, והם נכתבו ברוח הקודש.

כאשר בן דורנו מתפלל לפי נוסח זה, הוא מתקשר לממדים הרוחניים הגנוזים העמוקים מאד של נוסח התפילה. בכוחה של תפילה זו, כאשר היא נאמרת בכוונה, לבקוע רקיעים ולהגיע עד לכסא הכבוד.

התפילה, הן ברובד הגלוי שלה והן ברובד הנסתר, כוללת את כל סוגי הבקשות האפשריות ואת כל מאוויי הנפש של היחיד ושל הציבור. המעמיק בנוסח התפילה ימצא ביטוי לתחושותיו הפרטיות, לרגשות הממלאים את לבו ולרעיונות שבהם הוא הוגה. אין אדם שלא ימצא בתפילה ביטוי לאישיותו.

תפילת הדורות, של כל אלו ששפכו את צקון לחשם לפני ה' במשך אלפי שנים, מצטרפת לתפילת כל יהודי בדורנו השופך את לבו לפני ה'. עולם התפילה הוא עולם רחב, עמוק ומלא רגש. לכן, הוא מתאים לכל מתפלל. אם תפילתו תהיה אמיתית ותנבע מפנימיותו, היא תתקבל ברצון לפני ה'.

ללא הנוסח הקבוע וללא החובה להתפלל שלוש פעמים מדי יום, היה עניין התפילה מתגמד והולך, ולא היה ממשיך ללוות את עם ישראל בכל עת. המסגרת הקבועה היא המשמרת את התפילה, והיא המקנה לה את עצמתה הרבה.

יחד עם זאת יש ערך רב גם לכל תפילה פרטית. האדם מבטא בה במלים משלו את משאלות לבו, ואת העובדה שהוא בוטח בה' שיסייע לו ויציל אותו מצרתו. התפילה הקבועה לא באה לשלול את חשיבותה של התפילה הפרטית. גם תפילה זו חשובה מאוד, כי היא תפילה הנובעת ממעמקי הלב.

*

ישנן סיבות העלולות לגרום לכך שהתפילות לא תתקבלנה. יש תפילות שאינן נענות בשל חטאים מסויימים של המתפלל. ולעתים להיפך, דווקא לטובת האדם מוצא הקב"ה לנכון שלא להענות לתחנוניו. אולם יש לדעת כי הסיבה העיקרית לאי מילוי בקשת המתפלל היא התפילה עצמה, כאשר היא פגומה ואינה ראויה להתקבל. נאמר בפסוק: "קרוב ה' לכל קוראיו – לכל אשר יקראוהו באמת" (תהלים קמ"ה, י"ח), לאמור: התפילה חייבת להיות אמיתית, ורק אז ה' ישמע ויאזין לה.

מהי קריאה אמיתית לה'? זוהי תפילה הנובעת ממעמקי ההכרה של האדם המתפלל. אדם המבין שרק באמצעות התפילה ניתן להוושע. כאשר נלווית לתפילה ההכרה העמוקה שכל האמצעים המצויים בידי האדם הינם אין ואפס ללא עזרת הקב"ה, והאדם מתייצב לפני בוראו כעני בפתח, קריאתו זו היא קריאה אמיתית.

התפילה היא היישום המעשי של האמונה. אדם המכיר בכך שהקב"ה לבדו עשה, עושה ויעשה את כל המעשים, מבין שאם הוא רוצה לבקש דבר מה, אין באפשרותו לסמוך על כוחו העצמי ועל עוצם ידו, והכתובת היחידה לבקשותיו היא הקב"ה.

בשעה שאדם פונה מעומק לבו בתפילה אמיתית לה', מובטח לו שה' מאזין לתפילתו ומתקרב אליו. קירבה זו מביאה לעזרה ולישועה ממרום, והמתפלל חש בלבו ורואה בעיניו שתפילתו אמנם התקבלה אצל ה' שוכן מרומים.