האפשרות להתקרב אל השכינה באמצעות הקרבת קרבנות כאשר עמד בית המקדש על מכונו, פתוחה גם כיום בפנינו, באמצעות התפילה. כאשר המתפלל ניגש אל התפילה מתוך הכנת לב מתאימה, נוצרת בלבו קירבה ודבקות בבורא. לא זו בלבד שהקב"ה יצר עבורנו אפשרות שבאמצעותה נוכל להתקרב אליו, אלא שהוא גם טבע בנפשנו פנימה כמיהה לקרבה זו. בלבו של כל יהודי פועמת תחושה זו. לעתים השאיפה להתקרבות לה' מכוסה שכבות רבות המסתירות אותה, אולם לעולם היא אינה נעלמת או דועכת לחלוטין.

לבקשת קרבה זו מצויים שורשים עמוקים האחוזים ביסוד יצירת האדם. הקב"ה נפח באדם נשמה קדושה שחוצבה מתחת כסא הכבוד. בנשמה זו טמונה שאיפה להתקרב למקורה האלוקי. הנשמה חשה ששם הוא ביתה האמיתי ולשם היא שואפת להגיע. כמיהה זו באה לידי ביטוי בתפילה שכל מהותה היא קרבת האלוקים. ההתבטאות החיצונית של מילות התפילה מתייחסות לזיקה של הנברא אל בוראו ולקשר הפנימי והעמוק שנוצר בלבו.

חז"ל אמרו שהתפילה היא "עבודה שבלב". כוונת אימרה זו היא, שעבודת התפילה מביאה לידי גילוי של המתרחש בלבו של האדם פנימה. התפילה נותנת פורקן לנטיות הגנוזות בעומק הלב. הכמיהה לתפילה הנובעת מתוככי חדרי לבו של האדם אינה רק מרכיב אחד מני רבים אחרים של מכלול מרכיבי נפש האדם. כמיהה זו הינה הגרעין המרכזי של הנפש, והיא נחשבת לאחד המאפיינים הראשיים של האדם. אכילה ושתיה מצויים גם בעולמם של בעלי החיים. בקרב מינים מסויימים של בעלי חיים ניתן להבחין גם בחיי חברה מסודרים. גם "מידות" מסויימות כקנאה ותחרות ניתן למצוא אצל בעלי חיים. התכונה שלא ניתן למוצאה אלא אצל האדם היא התפילה. האפשרות להתעלות עד כדי התייצבות לפני הבורא בתפילה, היא נחלתו הבלעדית של האדם, נזר הבריאה. הגדרתו של האדם כ"מתפלל" מהווה הגדרה קולעת המאפיינת אותו על שאיפותיו הפנימיות, נטיית ליבו ופנייתו הגלויה והמעשית לבוראו.

דמותו של האדם כמתפלל היא הדמות הראויה לו והיא המכתיבה את צעדיו בעולמו של הבורא.