|
|
|
השאלה
|
|
אני כהן. שמעתי שאסור לי להכנס לבית הקברות, מדוע?
|
|
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
|
|
תשובה מאת ערכים
|
אמנם, נכון. על פי דיני התורה על הכהן מוטל להמנע מלהכנס לבית קברות, מפאת הטומאה. נשתדל להבהיר מושג זה ונחשוף את אחד הטעמים המסבירים את מהות הטומאה באופן כללי ובעיקר את הנושא המדובר.
הטומאה החמורה ביותר, זו הנקראת: "אבי אבות הטומאה", הינה גופת אדם מת. חשוב להדגיש שאין בכך כל עלבון למת או הטלת דופי בו. גם אין בקביעה זו ח"ו המלצה כלשהי שלא לטפל במת או שלא לנהוג בו בכבוד. אדרבה, ביהדות כבוד המת הוא ערך חשוב ביותר, הטיפול במת נחשב כ"גמילות חסד של אמת", מצוה חשובה שערכה רב.
הגדרת המת כ"אבי אבות הטומאה" קובעת את מעמד גופת המת רק מבחינת דיני טהרה. טמון כאן עיקרון יסודי ביהדות. האדם נוצר בידי הבורא כמזיגה של גוף ונפש. עקרונית, מבחינת גופו ואיבריו, האדם דומה עקרונית ליתר בעלי החיים. הייחודויות שבו היא נפשו של האדם המבטאת את הערך הרוחני שבו. מראשית היצירה מוגדר הגוף כעפר מן האדמה, גוש חומר שסגולותיו חומריות בלבד. לעומתו, הנפש מקורה מן העליונים. על פי היהדות היא קשורה לכסא הכבוד, מושג עילאי ביותר במדרגות הרוחניות. מסיבה זו הנפש שואפת להתנשאות ולרוממות רוחנית. כאשר האדם מת, נפשו הרוחנית מסתלקת ממנו ולא נותר לפנינו אלא גוף המעורטל מן הנשמה. מצב זה של הסתלקות הרוח מן החומר לפי השקפת התורה, הוא חמור ביותר, והוא מכונה "אבי אבות הטומאה".
מושג ה"טומאה" מקורו ב"אטימות". הטומאה מציינת אוטם וסתימה בחיבור הטבעי האמור להיות קיים בין הנברא לבין בוראו. שורש הקשר בין האדם הנברא לבין הבורא מצוי בנשמה, שהיא חלק אלוק ממעל. ואמנם, כל ימי היות האדם בחיים, נשמתו שואפת להתקרב אל הבורא ולהידבק בו. לעומת זאת, משמת האדם והגוף נותר ערירי, ללא נשמה, הוא מנותק מן האלוקות, והתרחק ממקור החיים, ובעקבות כך הוא טמא. הגוף המת מייצג חייץ בין האדם לבוראו, ומכאן נובעת הטומאה.
עיקר ההקפדה על דיני טומאה וטהרה קיימת בהתקרבות אל הקודש או אל המקדש. מבחינה עקרונית, כל עוד לא מוטלת על האדם החובה לאכול קודש (קורבנות ועוד) או להיכנס למקדש, הוא רשאי להישאר בטומאתו. רק במועדים שבהם נצטוו ישראל לעלות לרגל לבית המקדש ולאכול מן הקרבנות, הם נצטוו להיטהר מכל טומאה. הקרבנות, כשמם כן הם - אמצעים שמטרתם לקרב את ישראל לאביהם שבשמים. זהו גם יעדו של בית המקדש. כאמור, הטומאה מציינת את ההיפך המוחלט, את האטימות ואת הריחוק מן הקדושה. מסיבה זו המקדש והטומאה אינם דרים בכפיפה אחת, וכל קרבה אל הקודש מחייבת היטהרות.
הכהנים נבחרו מתוך העם היהודי לתפקידים ייחודיים. הם נושאים כפיים ומברכים את העם בשם ה', מוטל עליהם ללמד את העם תורה ועוד. גולת הכותרת של תפקידיהם היא העבודה בבית המקדש. בעבודתם זו הם מייצגים למעשה את העם כולו ומקרבים אותו לבורא ולהשפעתו הברוכה.
מסיבה זו נצטוו הכהנים להתרחק מטומאת מת. מוטל עליהם להיות מוכנים תמיד לתפקיד הנעלה שהוטל עליהם ממרום, לעבוד את הבורא בטהרה ולשמש כנציגים של עם ישראל בעבודת המקדש.
|
|
|
|
|
|
|
הרשם עכשיו!
