|
|
|
השאלה
|
|
מהי הזיקה בין יציאת מצרים למתן תורה בהר סיני?
|
|
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
|
|
תשובה מאת זאב גרינוולד
|
כמו רעם עבר במחנה ישראל במצרים, כאשר הופיע משה רבנו ובפיו בשורת הגאולה. עד לאותה עת היה מצב העם בכי רע. מאות שנות העבדות נתנו בו את אותותיהן. כל הדור ההוא כמעט שכח שייתכן מצב שבו יחיה את חייו כבן חורין. ההתעללות הגיעה לשיאה ביחס לילדי ישראל. אלה נחטפו מחיק אמותיהם ונטבחו באכזריות.
במצב איום זה, כמעט טבעי היה שיהודים איבדו את תקותם ואת שמחת חייהם. באותה שעה בא משה ובפיו הבשורה הגואלת: "ה' אלוקי אבותיכם נראה אלי... לאמור, פקד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים, ואומר אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ... זבת חלב ודבש".
בשורת הגאולה הפיחה בהם רוח חדשה. משולים היו ישראל באותה שעה לפרח שנראה כמוש ונובל, והנה כשהותזו עליו נטפי מים לפתע הוא שוב פרח לתפארת.
העם התמלא בתקווה (שמות ד', ל"א): "ויאמן העם, וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את ענים, ויקדו וישתחוו". מפה לאוזן עברה השמועה כי כבר נקבע המועד לגאולה העתידה. אצל זקני הדור התהלכה המסורת שהועברה מאב לבן, כי ליל ט"ו בניסן הוא ליל השימורים הגורלי. סוד זה נמסר עוד לאברהם אבינו.
מאורע כזה דורש הכנה מתאימה. אותו דור, שדור דעה היה, השכיל להבין שהכנה זו אינה יכולה להצטמצם בתחום הטכני, ולא לכך נתנו היהודים את דעתם. צידה של מזון לדרך לא הכינו להם, הם הצטיידו במטען רוחני רב.
התאוות הגשמיות שעד כה שלטו בהם כמעט בצורה מוחלטת, והביאו אותם אל סף מ"ט שערי טומאה, התגמדו עתה בעיניהם. בכובד ראש הם התכוננו לרגע המכריע. הגיגיהם נסבו אודות השאלה: איך ניתן להתרחק ולמשוך את ידיהם מהעבודה הזרה של מצרים? איך אפשר להתקרב ככל האפשר לגילוי השכינה הצפוי?
ככל שעברו הימים גברו ההכנות הנפשיות לקראת היציאה. עד שהגיע היום המקווה. בלילה שלפניו חגגו את ה"סדר" הראשון. משפחות משפחות הסבו לשולחן החג שבמרכזו היו המצה וקרבן הפסח. המותניים היו חגורים, הנעלים נעולות לרגליהם והמקלות גם הם היו בידיהם. הם היו מוכנים לצאת לדרך. לילדים הודגש שזה להם הלילה האחרון על אדמת מצרים, וראוי שיחרטו אותו בתודעתם.
במקרים דומים, לאחר נקודת שיא כזו חלה התפוגגות של המתח. לאחר העפלה אל הפסגה מתחילה הדריכה במקום.
אצל עם ישראל היה המצב שונה. רק עכשיו התחילה הספירה האמיתית. הוא הבין שמעכשיו נמצא הוא בדרך אל הפסגה. הוא החל לספור את הימים לקראת המעמד הגדול של מתן תורה בסיני.
כך מצווים אנו לנהוג מדי שנה בשנה. מיד לאחר שחוגגים אנו את זמן חרותנו, מתחילים אנו להתכונן ולספור את ספירת העומר, היא ספירת הימים לקראת זמן מתן תורתנו. את חג הפסח עלינו לחגוג כבני חורין, ולשאוב מתוכו השראה לקראת קבלת התורה. הקשר בין שני מועדים אלו הדוק הוא ביותר. מחד, עם ישראל בלא תורה מאבד את כל ייחודו, ומאידך, רק בני חורין הם המסוגלים לחוש את נועם עול המצוות.
יומו הראשון של חג הפסח הוא ההקדמה לספירת העומר. למחרת הפסח, מתחילה ההכנה לחג השבועות.
ברם, חובה עלינו להבין, אם אכן כדי להגיע לחרות אמיתית ושלימה, לא די היה ביציאת מצרים, ונדרשו בני ישראל גם למתן תורה, אשר הביאה אותם אל תכלית החירות והשלמות הנפשית, מדוע התמהמה הקב"ה במתן תורה במשך שבעה שבועות? מה מנע אותו מלתת את תורתו לאלתר?
הסיבה לכך שמתן תורה נדחה קרוב לחודשיים היתה כי בני ישראל היו שקועים במצרים בעוונות קשים, עד שכמעט שקעו בשער החמישים של שערי הטומאה. במצב כזה, נעולים ב'מגפי' גשמיות ועוונות רבים, לא ניתן היה להעניק להם את התורה הקדושה.
נדרשו ארבעים ותשעה ימים, אשר במהלכם יצא עם ישראל מידי יום משער טומאה אחד. ימים אלו נדרשו כדי להכשיר אותם, יום אחרי יום, לקראת מעמד קבלת התורה.
ספירת העומר מורכבת מחוליות, ארבעים ותשע במספר, המחברות בין היום הראשון של פסח ובין חג השבועות. חגים אשר, כאמור, עניינם אחד והם משלימים זה את זה. ימי הספירה הם, איפוא, מעין המשך ליום ראשון של פסח, המשך ארוך שנגזר על עם ישראל בשל מצבם הרוחני.
זקוקים אנו לשבעה שבועות תמימים, שההכנה בהם תהיה מוקדשת למתן תורה. וכאשר תהיה הטהרה מושלמת וההתקדשות מקסימלית, יהיה זה יום מתן תורה מושלם.
|
|
|
|
|
|
|
הרשם עכשיו!
