|
|
|
השאלה
|
|
האמנם מצפים אנו לגאולה?
|
|
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
|
|
תשובה מאת זאב גרינוולד
|
בבוא העת יישאֵל האדם בבית דין של מעלה: "ציפית לישועה?"
במבט ראשון, מי מאיתנו אינו מצפה לישועה? הן כמיהה זו אינה משה לכאורה מליבנו, היא מרווה את תפילותינו, מעטרת את ברכותינו, חותמת את איגרותינו ומהווה חלק בלתי נפרד של הווייתנו. דומה כי על השאלה: "ציפית לישועה?" יש בידינו להשיב ב"הן" מוחלט.
אולם מבט שני מערער את החד-משמעיות של מוסכמה זו. שהרי לציפייה יש צורות ביטוי רבות, ורק אם תיבחן הציפייה לגאולה מול כל המאפיינים הללו, נוכל לעמוד על מידת אמינותה בליבנו פנימה.
אדם המצפה לדבר שהוא רוצה בו מאוד, שש בליבו לקראת הרגע המיוחל של התגשמות ציפייתו. הדבר נותן את אותותיו הן בהקיץ והן בהיותו ישן על מיטתו. הוא טווה בדמיונו את פרטיה של התקווה באספקלריה חדשה, וכאשר הוא מקיץ מחלומו או מהזייתו, הריהו מלא כאב על כי רק חלום הוא שטרם התממש.
אדם עני שבעת מצוקתו צירף פרוטה לפרוטה ורכש לעצמו אגרת פיס, בתקוה שהפרס יעלה בגורלו, והוא יזכה בסכום שיחלצהו מן המיצר, מעשירה תשוקה את דמיונו לראות את גלגל חייו נוטה כלפי חסד, והוא צופה בחזונו את עצמו כמי שכבר זכה בגורל. שפע מגדלים, שבינתיים הם פורחים באויר, כבר ניצבים מוצקים על קרקע תודעתו.
המצפה לישועה והמייחל לגאולת ישראל, צריכה נפשו לפרוץ את גבולות המציאות העכשווית, ולמצוא את עצמו, בהזיית יום כבחזון לילה, טובל במתק הגאולה ונישא על כנפיה.
כל מי שאינו יכול להצביע בכנות על העובדה שחזון הגאולה ממלא את כל ישותו, מי שאינו מתעורר לעת בוקר תפוס שרעפים, כשהוא נאחז בשאריות של אושר נמוג, אינו יכול למנות את עצמו בביטחון עם המצפים באמת לבואה של הגאולה.
מדי שנה אנו חוזרים אל "שלושת השבועות", אל אבל החורבן, אל צום תשעה באב ואל התעניות המציינות את סבל הגלות. האמנם בבוא זמנים אלו כואב ליבנו באכזבה עמוקה על כי טרם בא גואל?
האם במרכזה של כל תפילה מתפילותינו נמצאת הציפיה לישועה, שתביא סוף וקץ לכל צרותינו, או שמא פורטים אנו את התפילה למטבעות קטנות של מציאות חיינו ומייחלים רק להמרת הרע העכשווי בטוב חלקי שאין עמו ישועה?
ברגע הגדול שבו נזכה לגאולה, האם תהיה לנו תחושה של הפתעה, נעימה כמובן, או שתתלווה להפתעה זו גם תחושה של סיפוק רב על הגעת ההישג המצופה שלא פסקנו מלבקשו? מבחן אמת עלול להותיר רבים עם תשובה מהססת או חלקית לשאלת "ציפית לישועה"?
יחד עם זאת, דומה כי איננו מצרפים לשיקול את מחשך הגלות, אשר לא רק מסמא את עינינו, אלא גם מונע מעמנו להיות עתירי ציפיה ושופעי חזון.
ואכן, אובדן הציפיה הוא חלק מתהליך הגלות והגאולה: "אין בן דוד בא עד שיתייאשו מן הגאולה" (ילקוט שמעוני סוף עמוס). דברים אלו מהווים נחמה פורתא לעובדה המצערת שרף הציפייה שלנו אינו עומד בגובה המתאים. חשכת הגלות מפריעה לנו לייחל ולראות את אור הגאולה בכל יפעתו.
נתבונן כיצד הגלות מסיטה את המבט מבקשת גבהים רוחניים אל מתחת לעשרה טפחים, אל ברווזים ופרות. נביא את הסיפור המפורסם:
אחד מצדיקי הדור, שהיה נודד בדרכים, נקלע פעם לכפר קטן ועני, והתארח בביתו של יהודי פשוט. בחצות הליל שומע בעל הבית קול בכי מחדרו של האורח. הוא ניגש בדאגה, פותח את הדלת ושואל לפשר הבכי. להפתעתו רואה הוא את הרבי יושב על כסא נמוך וקורא בבכי מתוך ספר קטן. הרבי הצדיק משיב לו בקול רך כי הוא עוסק בתיקון חצות. הוא מסביר לכפרי מהי משמעותו של בית המקדש, מה עצובה היא העובדה שהבית חרב, ומה גדולות הן התקווה והצפיה כי במהרה יבוא המשיח, יגאלנו מצרותינו ויוליכנו קוממיות לארץ ישראל.
הכפרי אינו ממהר להשתכנע. הוא שואל בכנות: "מפני מה עלינו לנדוד לארץ ישראל, וכי מה רע לנו כאן במקום הזה? שדותינו פוריים וצאננו ובקרנו רועים באחו ומניבים חלב בשפע?" מביט הצדיק בעיניו הרכות על הכפרי ושואלו: "האין הקוזקים באים ופושטים על בהמותיך? האינם הורסים את היבול בשדותיך?" הכפרי עונה: "אכן, נכון הדבר", סוף סוף מתחיל הוא לשמוע דברים יותר משכנעים. והרבי ממשיך: "במהרה יבוא המשיח ויגאלנו. בארץ ישראל לא נדאג יותר מבואם של הקוזקים. הרוצה אתה שיבוא המשיח ונעלה לארץ ישראל?" הכפרי מהנהן בראשו, אך אינו ממהר להסכים: "עלי להמלך באשתי, חכמנית היא".
כעבור דקות מספר חוזר הכפרי והתשובה בפיו: "אכן כן, הקוזקים מהווים מטרד עבורנו, אולם מדוע שנעלה אנו לארץ ישראל? יבוא נא המשיח שעליו דיבר הרבי, וייקח את הקוזקים לארץ ישראל, ונשב אנו בשדותינו לבטח..."
הגלות מגמדת את המבט. מותירה את האדם עם פרותיו, ואינה מאפשרת לו להתרומם במבט עליון, בציפיה אמיתית לישועה רוחנית, לקומם שכינה מעפרה.
הנהגת הבורא משולה לצוללת העושה את דרכה במעמקי הים. הצוללת שקועה במימי האוקינוס העמוקים ומסוגלת לעבור מרחק רב מבלי שאיש יוכל לדעת את דרכה או לשער את יעדה. מצב זה יכול להימשך תקופה ארוכה למדי, עד שהיא צפה על פני המים, ונחשפת לעין כל. כך גם כל המאורעות המקדמים את הגאולה ונראים בעינינו תמוהים, עתידים להתבהר כאשר יאיר עליהם אור הגאולה.
יאוש ושברון רוח הינם תופעות חיצוניות המכבידות על הציפייה, אבל בתוכנו פנימה מתרוננת התשוקה לגאולה, ובבוא העת היא תפרוץ בשירת פלאים: "אני חבצלת השרון – אני היא וחביבה אני לפני ה'. אני היא שהייתי חבויה ורמוסה בצילן של מלכויות, למחר כשיגאלנו הקב"ה מצילן של המלכויות, אני מרטבת כשושנה ואומרת לו שיר חדש, שנאמר: "שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה, הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו" (מדרש רבה שיר השירים ב', א'). הגלות מקשה עלינו להתבטא, אך בבוא הגאולה יתפרץ ליבנו ברינה.
אנו מצידנו חייבים לדחות את היאוש העולה מריבוי שנות הגלות, ולפתח כמיהה חזקה לביאת הגואל, כדברי דוד המלך (תהלים ק"ב, י"ד): "אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה כי בא מועד, כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". ירושלים תיבנה כשיכספו לה בתכלית הכוסף, עד שירצו ישראל את אבניה ויחוננו את עפרה ונזכה לגאולת עולם.
|
|
|
|
|
|
|
הרשם עכשיו!
