מה היתה צוואתו של דוד המלך?

דוד המלך נפטר בחג השבועות. הוא הותיר צוואה ביד שלמה בנו, המלך המיועד, אשר היה באותו זמן בן שתים עשרה שנה בלבד. וכך מתואר המעמד בספרי הנביאים (מלכים א' ב', א'-י'):

בראשית דבריו, מצווה דוד המלך את שלמה לשמור את משמרת ה', לקיים את התורה והמצוות, ולהקפיד למלא היטב את כל חובותיו כלפי קונו: "ויקרבו ימי דוד למות, ויצו את שלמה בנו לאמר: אנכי הולך בדרך כל הארץ, וחזקת והיית לאיש. ושמרת את משמרת ד' אלקיך ללכת בדרכיו". מיד לאחר מכן, הוא פונה לסדרת הוראות אישיות:

יואב בן צרויה, שר הצבא, זה אשר באיבחת חרב יכול להפיל את צבא האוייב, חטא כנגדי. הוא הרג שני שרי צבא בישראל. על כן אני מבקש שתדאג למצוא עילה מספקת ולהמיתו. "וגם אתה ידעת את אשר עשה לי יואב בן צרויה, אשר עשה לשני שרי צבאות ישראל לאבנר בן נר ולעמשא בן יתר ויהרגם, וישם דמי מלחמה בשלום, ויתן דמי מלחמה בחגורתו אשר במותניו ובנעלו אשר ברגליו. ועשית כחכמתך, ולא תורד שיבתו בשלום שאול".

ההתייחסות הבאה היא לשמעי בן גרא, משבט בנימין. "והנה עמך שמעי בן גרא בן הימיני מבחורים, והוא קללני קללה נמרצת ביום לכתי מחניים, והוא ירד לקראתי הירדן, ואשבע לו בד' לאמר: אם אמיתך בחרב. ועתה אל תנקהו, כי איש חכם אתה וידעת את אשר תעשה לו, והורדת את שיבתו בדם שאול".

שלמה מצפה להוראות נוספות, ודוד אביו ממשיך בדבריו: "ולבני ברזלי הגלעדי תעשה חסד, והיו באוכלי שלחנך, כי כן קרבו אלי בבורחי מפני אבשלום אחיך".

מחוייב אני, אומר דוד, לידידי האמיתיים, ידידי אשר הוכיחו את ידידותם בעת מבחן! אוהבי אשר העבירו את אהבתם וצרפוה בכור ההיתוך! רבים כבדוני בשבתי על כס מלכותי, המונים כרעו ברך והיו נכונים למסור את חייהם למעני בעת אשר מלכתי בירושלים על ישראל, כל אחד מוכן היה להחניף כאשר יכול היה לצפות לגמול ולטובת הנאה כלשהי מצידי...

אולם ברזילי הגלעדי ובניו – הם כבדוני וקרבו אלי בעת שלא הייתי מלך... בעת אשר סובבתי כנווד בין ההרים, וברחתי מאבשלום אחיך... בעת בה לא היה כל סיכוי נראה לעין שאוכל להשיב להם כגמולם הטוב... בעת בה כל מכרי טרקו בפני את דלתם מפחדם מפני בני... באותה עת עצמה בה קללני שמעי בן גרא קללה נמרצת! בכך – הוכיחו בני הגלעדי את נאמנותם המוחלטת ואת ידידותם האמיתית כלפי, ועל כן מצוה אני עליך – שלמה בני – לכבדם ולהאכילם על שולחנך כל ימי חייך!

מצוואתו של דוד המלך, מסיק ה"חפץ-חיים" מוסר השכל נפלא.

אם חפצים אנו לדעת מי הם "ידידיו" של הקב"ה, מי הם אוהביו באמת – הרי שנוכל לבחון זאת דוקא בדור של הסתר, בדור של גלות, בדור של חשיכה גדולה, בדור כדורנו! בני התורה בימינו, אלו אשר דבקים בקב"ה על אף שהרחוב נוצץ עם מגוון פיתוייו, אלו השוקדים על תלמודם ואינם נוטשים את לימוד הגמרא, גם בעת שבה נראה, כביכול, שהם משליכים את ההצלחה החומרית מאחרי גוום, הם הם ידידיו של הקב"ה – הם אלו אשר יהיו לעתיד מאוכלי שולחנו, בדיוק כפי שציוה דוד את שלמה בנו לעשות לבני ברזילי הגלעדי ובניו!