האם התנ"ך הוא ספר ההיסטוריה של עם ישראל?

מהותו של התנ"ך שונה לחלוטין מכל ספר שנכתב על ידי בני אדם. רבות הן הנקודות המבדילות ובמסגרת זו נעמוד על שתים מהן.

האחת היא שהתנ"ך אינו כתוב כלל כספר היסטריה, והשניה שהתנ"ך מפרט את השגיאות אותן עשו הדמויות האהובות ביותר.

נתחיל ברקע ההיסטורי:

הספר העומד בבסיסן של הדתות המונותאיסטיות כולן, ושהפך לקוד האתי של האנושות, הוא התנ"ך. חלק גדול מהתנ"ך מתאר את ההיסטוריה של עם ישראל, דור אחר דור. עובדה זו גורמת לרבים להתייחס בטעות לתנ"ך כספר היסטוריה, שהרי פרקים רבים בתנ"ך מתארים את המלכים ואת מלחמותיהם. אולם במבט מעמיק יותר, יגלה המעיין שהתנ"ך הוא ההיפך הגמור והקיצוני ביותר של ספר היסטוריה מקובל.

התנ"ך אינו ספר היסטוריה. התנ"ך מתייחס לכל אירוע היסטורי אך ורק מנקודת המבט הרוחנית. קנה המידה המשמש למדידת ערכם של אנשים ושל שיטות, הוא רק קנה מידה של עבודת ה', מוסריות ויראת שמים.

שני הספרים, מלכים א' ב' ודברי הימים א' ב' מתארים את תקופת המלוכה של ממלכת יהודה וממלכת ישראל, דור אחר דור, מלך אחר מלך. גם ספר שמואל עוסק בתקופת המלוכה הראשונה, היא תקופת שאול ודוד.

והנה, בספרים אלו כל מלך מקבל מעין "ציון". יש מלכים שנכתב עליהם: "ויעש הישר בעיני ה", ויש מלכים שנכתב עליהם: "ויעש הרע בעיני ה". לא נפקד מלך שהתנ"ך אינו מציין את רמתו הרוחנית. חלוקת הציונים אינה נחלקת רק לשתי רמות: חיובי ושלילי. על חלק גדול ממלכי יהודה נאמר: "ויעש הטוב בעיני ה', רק הבמות לא סרו". יש מלכים שנאמר עליהם: "ויעש הישר בעיני ה', רק לא כמלך פלוני", או להיפך: "ויעש הרע בעיני ה', רק לא כמלך פלוני".

בתנ"ך כולו מובאת ביקורת קפדנית ומדוקדקת על כל המלכים שעמדו לעם ישראל. והנה, מכל אותם תארים וציונים, אין ולו מקום אחד, שהתנ"ך מציין לחיוב או לשלילה את התנהלותו של מלך מסוים במהלכים מדיניים או צבאיים, ביטחוניים או כלכליים. מלכים שניהלו מלחמות כה רבות וביצעו אינספור מהלכים מדיניים וצבאיים, אינם זוכים לציון לטוב או למוטב על פעולות אלו. רק נקודה אחת מעניינת – האם אותו מלך עשה הישר בעיני ה'.

בנוסף, התנ"ך מציין אך ורק מאורעות הקשורים לרוחניות, באופן ישיר או עקיף. מאורעות אחרים, גם אם יהיו גדולים ונישאים, וגם אם הם מצויינים בכתבים אחרים – אינם מוזכרים כלל.

דוגמה לגישה זו היא קרב קרקר. בשנת 853 לפנה"ס נלחמו מלכים מאזור המזרח התיכון נגד צבאו של שלמנאסר השלישי מלך אשור, במטרה להדוף את השתלטות האימפריה האשורית על עמי האזור. אחד משנים עשר המלכים שהשתתפו במלחמה זו היה אחאב מלך ישראל. מלחמה זו נחלה ניצחון מזהיר, ותוצאותיה ניכרו באזור למשך שנים ארוכות. המקורות על אותו קרב הם אך ורק הכתובות האשוריות, ואילו בתנ"ך קרב זה אינו מוזכר. לעומת זאת, כאשר המלך אחאב שולח את נבות היזרעאלי אל מותו בעצת אשתו, הנביא מתאר את הדבר באריכות. שום ספר היסטוריה לא היה מדגיש סיפור עוול נגד אדם אחד, יותר מאשר מלחמה בינלאומית, מלחמת עולם במושגי הימים ההם.

אמנם במקומות ספורים יש התייחסות לפעולות צבאיות של אותם מלכים. אולם גם שם אין התייחסות למהלך המדיני והפוליטי שלהם, אלא אך ורק להשלכתן על עבודת ה' ועל קיום מצוותיו. כאשר יהושפט מלך יהודה מתחבר לאחזיהו מלך ישראל כדי לצאת למלחמה בארם, אומר לו הנביא (דברי הימים ב', כ', ל"ז): "כהתחברך עם אחזיהו, פרץ ה' את מעשיך". ההיבט הצבאי אינו מוזכר כלל. רק העוון של התחברות למלך שמעשיו אינם מתנהלים ברוח היהדות הוא המשפיע על מהלך הדברים.

האם כך נראה ספר היסטוריה? לכן, ברור שהתנ"ך אינו ספר שנועד לתאר תיאורים על מדיניות וממשל, פוליטיקה וצבא, אלא אך ורק את עבודת ה' ואת יראת השמים של האנשים המוזכרים בו.

ההנהגה של עם ישראל היא הנהגה ניסית. כאשר ישראל עושים את רצונו של מקום או כאשר קיימת זכות שמגינה עליהם, הם ינצחו במלחמה, גם כאשר הם מעטים מול רבים. ואילו כאשר נוחתת עליהם גזירה משמים, חלילה, הם יפסידו, גם בלי היגיון מדיני. האומה הנאורה ביותר בעולם יכולה להפוך בן לילה לאומה של חיות טרף, רק כדי להכות בעם ישראל, כמו שקרה לפני מספר דורות. מצד שני, כאשר הקב"ה מרחם עלינו, כשאנו מוקפים בשבע מדינות, ולנו יש רק כמה רובים ישנים, גם אז ננצח, כמו שקרה מספר שנים לאחר מכן. לכן, מה שחשוב הוא רק שיוכלו לכתוב עלינו (מלכים ב', ט"ו): "ויעש הישר בעיני ה'".

ובהקשר לדברי הבקורת המוטחים לא אחת על חסידי עליון, נדגיש את הדברים הבאים:

בתורה ומפרשיה מצויים לא אחת דברי בקורת. הם מצביעים על טעויות ושגיאות של רבים מאישי התנ"ך: אברהם, יצחק, יעקב, ראובן, יוסף, שמעון ולוי, יהודה, משה ואהרן, כמה מן השופטים, בני עלי, בני שמואל, שאול, דוד ושלמה - כל אלו ואחרים מבוקרים על פעולות שונות ומחדלים שונים.

בקורת מסוג זה אינה מצויה בשום דת. הקוראן וכתבי הנצרות אינם כותבים אפילו מילת בקורת אחת על מנהיגיהם ומייסדי דתם. אין ספק שהצגתם כאנשים שלא שגו מימיהם, הינה סימן לחוסר אמת ואף לזיוף. דברי הביקורת הם המקנים ממד של אמת לתיאור דמויות ההוד שמתאר התנ"ך.

פרט נוסף מגלה את אלוקיות התורה: כל עם הכותב את קורותיו, מדגיש את הנקודות החיוביות של מנהיגיו. הוא משתדל שלא להנציח בהיסטוריה זו נקודות שליליות באישיותם. וראה זה פלא, בתורה משולבות תופעות שליליות בודדות בתולדותיהם של ראשי האומה, כגון, מכירת יוסף על ידי אחיו וחטאו של משה, שבעטיו הוא לא נכנס לארץ. אילו, חלילה, היה משה רבנו או כל יהודי אחר כותב ספר זה מעצמו, הוא לא היה מנציח תופעות אלו.

התורה שנכתבה ממקור עליון חושפת את האמת כולה. היא מנחילה לנו את כל אשר התרחש לטוב ולמוטב. מטרתה היא, שנלמד מוסר השכל ממאורעות אלו ונפנים אותם בלבנו.

נעיין לדוגמה במגילת רות. במגילה מתואר מוצאה של אם מלכות בית דוד, שושלת המלכות העיקרית והנצחית של העם. מוצא שושלת המלכות הוא מגיורת מואבית. היא באה מעם שמחיצה עבה הבדילה בינו לבין עם ישראל. למרות הריחוק, הניכור והשנאה, לא זו בלבד שאין מסתירים עובדה זו, אלא מדגישים אותה ואף מעלים אותה על נס. הרעיון המובע במגילה הוא שעל רקע תכונות בני עמה, בולטות יותר תכונותיה הנאצלות של רות, אם המלכות, הגומלת חסד בצורה הנעלה ביותר.

תורתנו הינה תורת חיים. בתוככי חיי החומר, מול נסיונות ומול משברים, ניצבים אישי התנ"ך, מתמודדים, מנצחים לרוב, אך לעתים גם נכשלים. החיים מוארים על כל צדדיהם. לפנינו תיאור אמין של בעיות ולבטים, שהם חלק בלתי נפרד מן החיים עצמם.

מפורסם מאוד הוא הפסוק בספר משלי (כ"ד, ט"ז): "כי שבע יפול צדיק - וקם". הדרך אל הפסגה עוברת בגאיות ובמהמורות. היא חוצה נסיונות ואף כשלונות. זוהי דרכה של היהדות, המקדשת את החומר ומצביעה על הדרך אל האמת. היא מציינת את המאבקים ואת הנצחונות, את רגעי החולשה ואת רגעי ההתגברות. הכל פרוס לפנינו.

הדתות, המטיפות לאהבה ולקדושה ערטילאית, שוברן בצידן! בשם "דת האהבה" טבחו בנו ללא רחם וללא קורטוב אהבה. שם הסתירו את הכשלונות, שם צבעו את המסך בצבעי הסוואה.

תורתנו מטרתה ללמד אותנו. היא מלמדת שלעולם לא אפסה תקווה. למרות הכשלונות יש להמשיך, למרות הנפילות יש לקום. אישי התנ"ך היו בני אדם, קרוצים מחומר וניצבים בפני קשיים. הם נאבקו כדי לנצח, ולכן אנו מסוגלים ללמוד מהם, לצאת בעקבותיהם ולנסות להעפיל אל הפסגה.

התנ"ך מורה לכולנו שבכל דור ודור הנפילה אינה סוף פסוק. סופו של הנצחון לבוא, ועמו ההצלחה הרוחנית שערכה קיים לנצח.