מדוע הקריבו ביום הראשון של חול המועד פסח מנחת שעורים, היא מנחת העומר, ומדוע נקשרה "ספירת העומר" בשמה של מנחת שעורים זו, כמו שכתוב בתורה: "וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה" (ויקרא כ"ג, ט"ו)? הרי עיקרה של ספירה זו היא להיטותם של בני ישראל לקבל את התורה וספירתם אליה, ואין לה לכאורה קשר למנחת העומר?

גם לחג השבועות מנחה ייחודית, והיא: "שני הלחם". אופים בבית המקדש שני לחמים גדולים, לחמי חמץ, מחיטה משובחת. ספירת העומר קשורה גם אליהם, שכך מסיים הפסוק את מצוותה: "עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום, והקרבתם מנחה חדשה לה'", היא מנחת שני הלחם.

לשאלות אלו תשובה אחת נפלאה שיש בה לקח רב עבורינו. הן החיטים והן השעורים נמנים על חמשת מיני הדגן, אבל, בעיקרן, החיטים הן מאכל אדם, ואילו השעורים הינם מאכל בהמה.

מה בין אדם לבהמה?

לאדם גדרי התנהגות, סייגים ומעצורים לרצונותיו ולתשוקותיו. הבהמה משוחררת מהם. אך האם מישהו מקנא בה?

בני ישראל היו במצרים, עם עבדים מזה רעב, משועבדים כליל, עובדים בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, ילדיהם מושלכים ליאור ומשוקעים בחומות. "וייאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו, ותעל שוועתם אל האלוקים מן העבודה" (שמות ב', כ"ג). משה רבינו נגלה אליהם כדי לגאלם ביד חזקה ובזרוע נטויה, באותות ובמופתים. בליל הסדר הם נגאלו, יצאו ביד רמה, "מאפילה לאורה, משיעבוד לגאולה".

לאחר מכן ערכו חשבון נפש. השיעבוד פסק, הם יצאו לחירות. חופשיים מפחד המגלב, מאימת הנוגש. זכו לעצמאות. אבל הרצון לעצמאות הוא רצון בסיסי של כל בעל חיים. השמחה בחירות - שמחת אמת היא, בסיסית ויסודית, אולם עדיין אין בה תוכן רוחני. אין זו שמחה במימד של "אדם", בבניית הקומה הרוחנית, בקניית המטען החיובי של הערכים הנעלים. הבינו שעליהם להודות לבוראם בהקרבת מנחה, אך עדיין - מנחת שעורים היא, מאכל בהמה, בהתאם למצבם באותה שעה.

בו ביום, שמו פניהם אל המדבר, לכיוון הר סיני, אל המקום שבו יזכו להתגלות אלוקית, לנחול את מצוות התורה, לקבל את לוחות הברית. בכיליון עיניים ספרו את "ספירת העומר". מתי יזכו להתרחק מ"העומר", ממנחת השעורים, ולהגיע לחג מתן התורה, שסמלו הוא מנחת חיטים - מאכל אדם, לאמור: זכינו להיות בני אדם, בשיא הכרתם, מעלתם, דרגתם והשגתם.

"אם אין קמח - אין תורה" (מסכת אבות ג', י"ז). יציאת מצרים היתה ה"קמח", התנאים החומריים הבסיסיים. גדלותם של בני ישראל היתה שהבינו "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (דברים ה', ג'). הם הבינו כי התנאים החומריים, טובים ומרווחים ככל שיהיו, אינם אלא "לחם שעורים", הבסיס בלבד לבניית חיים רוחניים עשירים ומלאי תוכן ואורה.

תקופת "ספירת העומר" הופכת לדרך תמידית, להבנה שכל עיקרה של הרווחה הגשמית, אינה אלא הכנה לקראת מתן תורה.