המילה 'בנים' נובעת משורש המילה בנין. הבנאי בורר בדקדקנות את החומרים הראויים ובונה בנין העולה בערכו עשרות מונים על ערך העצים והאבנים שמהם הוא נבנה. בתהליכי חשיבה אנו נתקלים בעיקרון זהה. התהליך שבו האדם קולט נתונים, מעבד אותם ומפיק מהם הבנה חדשה, נקרא בינה. גם מילה זו משותפת בשורשה למילה בנין ולמילה בנים.

אדם מעוניין שפעולותיו החומריות יותירו אחריו מבנה שיעמוד על תילו לעד. הוא שואף שהבניין יעיד נאמנה על עבודת חייו. וכך, במובן מסויים, ימשיך האדם לחיות לנצח.

אך הבניה, הניצחונות והתגליות של דור אחד, אינם אלא נתונים סטטיסטיים והערות שוליים בדפי ספר ההיסטוריה של הדור הבא. העולם הזה הוא עולם חולף, וכל אשר נפעל בו ישקע בתהום הנשייה בעוד שנה או בעוד מאה שנים. אנו נותרים עם השאלה, מה ביכולתנו לעשות כדי לבנות בנין נצחי באמת?

התשובה לכך היא שאנו בונים חיי נצח על ידי הילדים והמשפחות שהם יקימו בעתיד.

כל הורה דואג לילדו מעבר לדאגה לעצמו, ואף מוכן להקריב את חייו למען צאצאיו. בשורש הדברים, בתת המודע, מודים ההורים שחייהם מוגבלים, ועל ידי צאצאיהם הם יחיו לנצח.

הנשים הן אלו הבונות את הבית היהודי. הבינה היתירה שבה ניחנו, מנחה אותן באין ספור אתגרים העומדים בדרכן במלאכת גידול הילדים וניהול הבית.

חשוב מכול הוא תפקידן של הנשים לבנות את רוחניות הבית. האשה היא המספקת מסגרת של בית לפעילותו הרוחנית של בעלה.

המניע התת הכרתי לרצונה של אשה בבנים הוא הצורך בהמשכיות, בחיי נצח. הנשים נבראו כבונות בטבען. באמצעות הבנים, שהוא הבניין המבטא ביותר את אישיות האשה, הן זוכות לנצח.

רחל אמנו בכתה לפני יעקב: "הבה לי בנים, ואם אין מתה אנכי". היא בעצם אמרה: ללא בנים אינני יכולה לבטא את עומק אישיותי. ללא ילדים אין לי קיום.

מעניין לציין שאותיות המילה: "בן" עוקבות אחרי אותיות המילה: "אם" - אחרי הא' מגיעה ב' ואחרי המ' מגיעה נ'. בכך נרמז כי ההמשך הטבעי של האשה הוא ילדיה.