לפי ההלכה אי אפשר לדון נאשם כלשהו ולחרוץ את משפטו, כי אם על פי שני עדים כשרים, שראו במו עיניהם את העובדות. הוכחות על פי השערות וסימנים, ללא עדות נאמנה, אינן נחשבות לפי דיני התורה כחומר ראיה מוצק.

גישה משפטית זו מקורה בתורה (דברים י"ט, ט"ו): "על פי שני עדים או על פי שלושה עדים יקום דבר". פירושה של הוראה זו הוא שהנאשם לעולם לא יהיה מופקר ללחצים, שמטרתם לסחוט ממנו הודאה. למרות החשד שביצע עבירה, ואפילו עבירה חמורה, נשמרת חירותו הרוחנית המלאה - עד להרשעה. ולא עוד, אלא שגם הודאתו האישית, אינה קבילה בעת ההרשעה. קיים כלל תלמודי הקובע: "אין אדם משים את עצמו רשע". אין אדם יכול לזקוף לחובתו מעשים פליליים ולהיות מורשע בדין עקב כך. משפט אינו יכול להיות מבוסס על הודאת הנאשם עצמו. רבים הם הסיכויים שהודאתו נובעת מסיבות סובייקטיביות, ולא מעצם עשיית המעשה הפלילי.

לפי דין תורה לא קיים גם המושג "הוכחות נסיבתיות" וכדומה. כדי להרשיע אדם בדין זקוקים לעדות ראיה אובייקטיבית, העומדת במבחן החקירה המקפת של בית המשפט. אי אפשר "להלביש" על אדם תיק פלילי כלשהו. בשום מקרה אין הוא יכול להיות נתון לאיומיהם ולעינוייהם של קצינים אלו או אחרים, החפצים - בגלל סיבה כלשהי - להפלילו.

עצם ההסתמכות על דברי הנאשם, הסתבכויותיו והודאתו, מזמינה את האפשרות לחקירות משטרה אלימות. היא מאפשרת את היווצרותו של מעמד "חוקרים כל יכולים", המנצלים עוצמה זו שניתנה בידם, לשליטה נוקשה בגורלות בני אדם. קבילותן של ראיות נסיבתיות ושל ראיות עקיפות (הקלטות, צילומים, מכתבים וכדומה) כהוכחות משפטיות, יוצרת מרווח עצום לאפשרות של זיופים, של בידוי ראיות, של בניית השערות וכדומה. אין לשופטים אמצעים להתגונן בפניהם. בחלק ניכר מן המקרים פוסק בית המשפט את דין הנאשם על סמך התרשמות, ולא על פי עדות מלאה. הצדק המוחלט יוצא במקרים אלו מקופח. האפשרות שאדם חף מפשע נידון למאסר, נלקחת בחשבון, מתוך ידיעה שזהו המחיר שהחברה משלמת כדי לקיים את מסגרותיה.

בדין תורה ניתן להרשיע או לזכות את הנאשם, כאמור, רק על פי עדים. רק עדי ראיה, ולא עדי שמיעה, קבילים על בית הדין. נכון, עדים עלולים לשקר, עדים מסוגלים להתארגן, כדי לבדות ראיות וכבר היו דברים מעולם, אולם, מערכת הבדיקות והחקירות שדורשת התורה וכפי שנאמר (דברים י"ג, ט"ו): "ודרשת וחקרת ושאלת היטב", מטרתה לסכל את האפשרות לשקר. אם שני עדים מאשימים אדם בעבירה מסוימת, תפקידם של השופטים לחקור את העדים בכל מיני דרכים, עד שידעו בבטחון שדברי העדים אמת.

גם אישיותם של העדים חשובה ביותר. הרמב"ם בהלכות עדות מונה את כל העבירות, הפוסלות את האדם ממתן עדות, אפילו אם היו הוא וחברו עדי הראייה היחידים למעשה הפשע.

לא כל האנשים כשרים עפ"י דיני ישראל למתן עדות. קרובי משפחה פסולים, ואפילו אם הם ידועים כישרים וצדיקים. גם אלו העוברים על עבירות שונות, פסולים, כאמור, להעיד. לדוגמה, אנשים המלווים בריבית, נפסלים ממתן עדות. גם אנשים שאינם עוסקים בישובו של עולם, אלא בהימורים ובמשחקי מזל כמו המשחקים בקוביה ומפריחי יונים (למטרות תחרות) פסולים.

הכשרים לעדות הינם אנשים ישרים, המתנהגים עפ"י אמות מידה חברתיות מקובלות. פרט המבטיח שעדותם – אמת.

מה רחוקה גישה זו מגישת ההסתמכות על עדות פושעים, אשר תמורת עיסקות טיעון או ביטול האשמות, מוסרים עדויות מרשיעות על פושעים אחרים. עדות, שהינה כל כולה אינטרסנטית ונוגעת בדבר.

תבונתם ויראתם של דייני ישראל מאלוקים הפכה מערכת זו למנגנון מדויק ואמין שכמעט אינו ניתן להערים עליו.