באחד הימים פגש הארי שהיה רעב עד מאד בשועל וביקש לטרפו. מיהר השועל להתחנן על נפשו ואמר למלך, מה לך כי תטרפני ואני דל בשר וכחוש עצמות, הנה לפניך אדם שמן בריא ועב בשר. הביט הארי לעבר המקום אליו החווה השועל, וראה שאכן יושב שם אדם עב בשר, תאווה לעיניים. ולא ידע הארי כי לפני האיש חפור בור עמוק המכוסה בכיסוי דק. לפני שניגש הארי אל סעודתו הדשנה שאל את השועל, האם לא איענש על כך שטרפתי אדם חף מפשע? ענה השועל בערמתו: הסר דאגה מליבך, כך משפט החיות, אין העונש מגיע רק אחר שלשה דורות, ואתה מה אכפת לך מנכדך? מצאה תשובת השועל חן בעיני הארי והוא ניגש בחדווה אל האיש שהמשיך ליישב בשלווה. התקרב הארי אל האיש כמרחק נגיעה, ובבת אחת נשבר הפח תחתיו והוא צנח את הבור העמוק.

הופיע השועל והציץ עליו ממרומי הבור. נהם לו הארי: הלא הבטחת שאין העונש משיגני עד שלשה דורות? ענה השועל, עונש זה הגיע אליך מאחר שסבך טרף אדם חף מפשע ולכן אתה נענש מחמתו. כעס הארי ואמר: ומדוע אני אשם בפשעי סבי, האבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה? ענה השועל: ומדוע לא חשבת על טענה זו כשהצעתי לך לטרוף את האיש הניצב כאן?...

פרשת "בחקותי" פותחת בהבטחת התורה על התנאים הטובים בהם נזכה אם נלך בדרכה. ובאזהרות  על העונשים הקשים הצפויים לסרים מדרכה . עונשים המטפסים ועולים בחומרתם. בכל שלב ושלב, מצפה מאתנו הקב"ה שנעצור, נתבונן, נפנים את המסר, ונשוב בתשובה. בשיאם של הקללות נאמר שעם ישראל יתוודו על מעשיהם הרעים, אך לא רק על מעשיהם כי אם על חטאי אבותם כפי הנאמר: " והתודו את עונם ואת עון אבותם, במעלם אשר מעלו בי ואף אשר הלכו עמי בקרי" (ויקרא כ"ו מ')   

ה"אור החיים" הקדוש מקשה: מדוע על העם להתוודות על עוון אבותיהם ולא די בווידוי על חטאי עצמם? רש"י  חש גם הוא לשאלה זו, וע"כ הוא מיישב: "כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם". כלומר, אבותיהם חטאו, ובניהם ממשיכים בדרכם הקלוקלת. אך האור החיים דוחה זאת בשאלה וזה לשונו: " ראשונים לא האירו עינינו בכתובים הללו כי כולן רחוקים משמוע, למה חייבם הכתוב להתוודות עוון אבותם הלא בהתוודות עוונם אין אני קורא עליהם: "אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם". כלומר בכך שהם מתוודים על חטאי עצמם  הם בודלים עצמם ממעשי אבותיהם?

ניתן  להוסיף עוד שאלה על עצם הווידוי של הבן על חטאי אביו איזה משמעות יש לאביו על כך? הלא אביו לא שב בתשובה! וכי ניתן למנות 'שליח' שיתוודה עבורו ...?!

כן יש להתבונן בפתיחת נוסח הווידוי בתפילה: "...אין אנו עזי פנים וקשי עורף לומר לפניך... צדיקים אנחנו ולא חטאנו, אבל אנחנו ואבותינו חטאנו". מה פירוש "אנחנו ואבותינו חטאנו"? איזו רשות יש לנו לגרור לתוך וידויינו גם את אבותינו?... האין זו  גסות רוח וחוצפה גדולה?!  יותר מכך,  האם אין בזריקת הבוץ על אבותיו, מין התנצלות ואי לקיחת אחריות אישית באומרו- שהתנהגותו הקלוקלת היא ירושה מאבות אבותיו?!

מיישב האור החיים הק' בהסבר נפלא : "נראה לפרש הכתובים על זה הדרך, כי לצד ש-טעות מתּמידי העבירות תבוא להם מעין טועה, בראותם מה שלפניהם, התעיבו עוול, שנה אחר שנה, ודרכם צלחה, ושלוותם רבה לאין חקר, אף כי חטאתם כבדה, מזה לא יפחד עשות רשע וימאן לקחת מוסר... ודבר זה כילה אמונת עם בני ישראל, בעונש הרשע ושכר הצדיק."

הספר :"מזקנים אתבונן" מבאר את תשובת ה"אור החיים" (מעובד ע"י כותב הדברים):  הנה ארבע פעמים נזכר בפרשה זו סירוב עם ישראל לקבל את התוכחה: "ואם לא תשמעו לי", "ואם עד אלה לא תשמעו לי", "ואם באלה לא תוסרו לי", ואם בזאת לא תשמעו לי", פעם אחר פעם ניתכות סדרות של צרות מצרות שונות על העם, האחת קשה מחברתה, אך העם מסרב לקבל את המסר! עד לפעם הרביעית. רק אחרי שהארץ חרבה, עם ישראל מפוזר בקצווי תבל, מתעוררת בהם מחשבות של חרטה, ומגיע הווידוי. אך עד אז הולכים הם "בקרי" בקרירות, אדישות,  ביטחון עצמי בדרכם, ולא חושבים רגע על הקשר שבין מצבם האומלל להתנהגותם הרוחנית.

מהו השורש של אותה הליכה ב"קרי"? כיצד יתכן שעונשי התורה שנכתבו במפורש לפרוטרוט, וכולם מיושמים הלכה למעשה, אך העם מסרב בעקשנות מוזרה לחזור בתשובה?!  ובפרט שעסקינן בדורות שהיו בהם נביאים קדושי עליון  שנבואתם התגשמה לעין כל. והם הבהירו והזהירו ללא צל של פקפוק את ההקשר שבין החטאים ועונשם! כיצד זה- אין איש שם על לב?! 

ניתן להסביר זאת במשל מתוך עולם החינוך. הנה ילד העושה מעשה קונדס, לאחר שנתפס בקלקלתו,  בוחן הוא בבדיקת: "ניסוי ותעייה" מה תהיה תגובתם של ההורים או המחנכים. כפי מהירות התגובה ועוצמתה כך הוא מפנים את חומרתה. אך כאשר התגובה מתמהמהת, וכאשר היא  הססנית וחלשה.  הוא עלול להפנים שמעשׂהו לא כה חמור כפי שחשש בתחילה...  כך בדיוק חשו החוטאים בדורות עברו, כשהתחילו לסטות מן הדרך, ציפו 'מידית' לעונש המובא בכתובים. אך הקב"ה מנהיג את העולם: "במידת הרחמים" , ונותן לחוטא את האפשרות לשוב מבלי להיענש. נשלחים לו איתותים שונים לפני בוא העונשים, כפי הנאמר בחז"ל : " אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחילה" (ויקרא רבה י"ז ד') אך הם תרגמו זאת כ'הסכמה' משמים לאפשר ליהודי לחיות חיי חטא. הם ידעו היטב שהם חוטאים, שהם מפרים את ברית השם, אך בסתר לבם הם שאלו עצמם: אם באמת אנו כה רעים כיצד אנו לא נענשים?! הלא אנו רואים את ההיפך, אדרבא! אנו מצליחים ומשגשגים! הרי לנו כאן הסכמה שבשתיקה... וממילא אין צורך אפילו להתחרט.

זו הסיבה שמצביע האור החיים הק' אשר גרמה לילדיהם להמשיך בדרכם הקלוקלת של אבותיהם. השקפה מעוותת זו בכוחה למוטט כל תוכחות שבעולם. אך גרוע מכך אם הדור הראשון עוד ידע בסתר לבו שהוא חוטא, הרי שהדור השני הפך זאת ל"מסורת"... הם לא הכירו אורח חיים אחר. ולא ראו כל סיבה שבעולם לשנות את דרכם. כאומרים: אם אבותינו הצליחו למה להיות שונים מהם?!

אך משמלאה סאתם. מידת הרחמים הגיעה אל קצה, הגיעה העת לעצור את ההתדרדרות, עמ"י נענשו בעונשים קשים . אך עדיין לא חשבו לרגע שבהם האשמה תלויה, שהלא טענתם בפיהם: "למה אבותינו לא נענשו?!- נראה שהאסונות הם  יד המקרה, ותו לא!"

וז"ל האור החיים: "  הנה עם בני ישראל לא הביא השי"ת עליהם מוסר עד אשר עוונות ראשונים גברו ועלו למעלה ראש ושלוותם וטובתם רבה ועצמה כמובן מדברי נביאים, ולזה כשפעל השי"ת ועשה בהם נקמת עוונותם לא האמינו כי על פועל הרע שילם להם ויוכיחו מהראשונים."

וכאשר כלו כול הקיצים, כשמצא העם את עצמו בשאול תחתית ובשפל שאין כמוהו, הם התחילו להרהר בכך ולהבין שדרך אבותיהם קוצים ודרדרים! אבותיהם חטאו ועליהם להתנתק ממסורת החטא! "לזה אמר השי"ת בעת שובם ויבואו להתוודות צריכים להתוודות גם כן כי אבותיהם חטאו והוא אומרו: "והתודו עונם... ואת עון אבותם" כדי להסיר טעות שהיו בו שאין זה מעשה רעה ממה שעשאוהו ראשונים ולא נענשו, ויאמרו בפיהם אבותינו חטאו והרשיעו ואנחנו עונותיהם סבלנו לצד שאחזו מעשה אבותיהם בידיהם"

למדנו מכך, שהרוצה לשכנע את הבנים- דור שני והשלישי והלאה, לשוב אל דרך האמת, אין בידו כי אם לנפץ את הילת הקדושה שאפפה את חיי אבותיהם. כי רק מי שמוכן להינתק מכבלי "מסורת" החטא, יוכל להגיע למסקנה, שאכן יש קשר בין החטא לעונש, רק אותו אפשר לשכנע שאין מקרה בעולם. ע"כ הווידוי של דור הבנים חייב שיכלול- בראש ובראשונה – את חטאי האבות. לא בבחינת "כפרה" על מעשי האבות. כי אם ניתוץ וניפוץ קדושת חיי ההבל של דרך אבותיהם, וכשהאידיאולוגיה תקרוס ובנין הקלפים יתמוטט, תוכשר הדרך לשיבת הבנים.

לאור דברים אלו, מובן גם כן הנוסח שקבעו חז"ל: "אבל אנחנו ואבותינו חטאנו". אכן, המטרה היא וודאי לא לעורר את עוון אבותינו,  אך כאשר המתוודה מתבטא במילים: "אבל אנחנו ואבותינו חטאנו" הוא בעצם אומר, שהוא מוכן להתחיל בבדיקה הרבה יותר יסודית ועמוקה של חייו ושל ערכיו, כאומר: עד כה חייתי בסוג מסוים של חיים, שבחלקם הוא  תוצר שלהם. כעת, ברצוני לחשב מסלול מחדש. - כדי  לעשות תשובה, עליו לסקור לא רק את הפגמים והמומים האישיים שלו, אלא לערוך בדיקה כללית - של כל מארג חייו, כיצד הוא מקבל החלטות, מהם שורשי הקלקול, מה הוא עונה לעצמו כשמעשיו הם בניגוד  לערכי היהדות. זו התבוננות רחבה יותר ומרוממת מעיסוק בפרטי החטא עצמו. כאשר התשובה היא כזו, אזי תהליך התשובה  יהיה יציב ובר קיימא.