כשברא אלוקים את האדם, נאמר (בראשית ב', ז'): "ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה". "נפש חיה" מתרגם אונקלוס: "רוח ממללא", כוח הדיבור. כוח זה מאפיין את האדם ומבדילו משאר בעלי החיים. נשמת האדם, שהיא חלק אלוק ממעל, באה לידי ביטוי בכח הדיבור.

לפיכך יש להיזהר מאוד במוצא הפה. הדיבור אינו פטפוט חסר תוכן, אלא הוא קולמוס הלב, יש בו ביטוי של מעמקי הלב הכמוסים, וכאשר הרוחניות מוצאת בו ביטוי, ראוי הדובר לתואר "מדבר", שהוא תוארו המיוחד של האדם.

הפסוק (במדבר ל', ג'): "לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה", מהווה מפתח להבנת כח פעולת הדיבור גם מחוץ לטווח פרשת נדרים. התורה גילתה שאם האדם מצידו "לא יחל דברו", בהקפידו על דבריו לבל יתערב בהם סרך של שקר ושאר דיבורים שאינם ראויים, גם הקב"ה מצידו "ככל היוצא מפיו (של אותו אדם) יעשה". האדם יגזור אומר, והקב"ה יקים את דבריו. הכח הרוחני הגנוז במאמר האדם, דורש שמירה יתרה לבל יחולל,  ואם אכן שמור הוא, נותן לו הקב"ה עוצמה לפעול ולחולל גדולות ונצורות.

עתה יובנו דברי החכם מכל אדם שקבע (משלי י"ח, כ"א): "מוות וחיים ביד הלשון". מאחר שהדיבור הוא הביטוי של 'האדם' שבאדם, ראוי אמנם שיימסרו לו המוות והחיים. זהו כוחו הייחודי של האדם וכח זה תלוי במאמר פיו.

כאשר יעקב אבינו יוצא מחרן עם נשיו וילדיו בדרכו חזרה לבית אביו, לבן רודף אחריו ומוכיחו (בראשית ל"א, ל'): "למה גנבת את אלוהי?" (העבודה הזרה שלו). יעקב עונה: "לא גנבתי". ובכדי להראות שהוא דובר אמת, הוא מוסיף משפט שחרץ את גורלה של רחל אשתו: "עם אשר תמצא את אלוהיך לא יחיה". יעקב לא ידע שרחל אשתו לקחה את התרפים. הסוף, רחל מתה בדרך...

כשאדם מוציא קללה מפיו, הדבור אינו הולך לאיבוד, אלא נחקק לו אי שם...

לאחר שהתוודענו לכוח אדיר זה, נבין מדוע בלק, מלך מואב, שולח שליחים לבלעם, הנביא של אומות העולם, ואומר לו (במדבר כ"ב, ו'): "ידעתי כי את אשר תברך מבורך, ואשר תאור יואר", זהו כוחו של הדיבור לפעול רע, ומכאן ניתן ללמוד גם על הקוטב השני, מהי גדלותו ומה כוחו של הדיבור הטוב וההגון.

אך ראה זה פלא: למרות תדירות השימוש בכח הדיבור, אין בני האדם נוהגים לייחס לו חשיבות, כפי שמייחסים למעשים, ומכאן מקורם של משפטים, כגון: "מה כבר אמרתי?", "אלו בסך הכל רק מילים" או: "הכל דיבורים!"

בט' בתשרי שנת ה'תרמ"א (1881), שנתיים לאחר הקמת המושבה פתח תקוה, חנכו התושבים את בית הקברות "סגולה" שליד המושבה. ההלכה היהודית קובעת שכשחונכים שטח חדש עבור בית קברות, עורכים סדר תפילות מיוחד, ורק אחר כך ניתן לקבור בו. 

כשסיימו אנשי החברה קדישא את התפילה, שאל אחד האנשים בהיתול: מי מוכן להתנדב ולהיקבר ראשון?" "אני מוכן", אמר אחד הנוכחים... הוא היה אדם בריא, אך תוך ימים ספורים הוא נפטר. על מצבתו חרוט סיפורו: "פה נטמן... אשר הביע את רצונו להיקבר ראשון...".

כוחו של הדיבור רב הוא מאוד, ולפעמים גדול הוא אף מן המעשה עצמו. בכח הדיבור מגלה האדם לא רק את מחשבותיו, אלא גם את איכות נפשו. ומכאן שטוהר הלשון מעיד על טוהר הנפש.

בכוחו של הדיבור לפעול ולהשפיע בעולמנו בצורה ממשית, אולם ההבדל בין הדיבור למעשה הוא שבעוד שפעולה הנגרמת על ידי מעשה, מיוחסת בבירור לבעל הפעולה, פעולה הנגרמת על ידי דיבור אינה מיוחסת ל"מדבר", ואפשר לתלותה ביד המקרה.

כאשר האדם פוגע במעשיו בגופו של חברו או ברכושו, הוא מזיק לו בצידו החומרי, ואילו כאשר האדם פוגע בחברו בפיו, הוא פוגע בשורשו הרוחני. מבחינה רוחנית חמור הנזק הנגרם מכח הדיבור מן הנזק הנגרם מכח המעשה.

עקרון זה מוצא את ביטויו בציווי האלוקי: "לא תקלל חרש" (ויקרא י"ט, י"ד). מאיסור זה ניתן ללמוד כי נזקה של הקללה אינו טמון בידיעת האדם שקללוהו או בצערו, שהרי חרש הוא ואינו מודע לקללה. נזק הקללה פוגע בשורשו הרוחני של האדם ומזיק לו אף שלא בידיעתו, ומתוך כך מזהירה התורה שאפילו חרש הוא, מכל מקום "לא תקלל חרש". וכך כותב בעל ספר "החינוך": "אף על פי שאין בנו כח לדעת באיזה ענין תנוח הקללה על המקולל, כל בני העולם חוששים לקללות, בין ישראל בין שאר האומות, ויאמרו שקללת בני אדם תעשה רושם במקולל, ותדביק בו את המארה והצער. לכן, משורשי המצוה, שמנענו ה' מלהזיק בפינו לזולתינו, כמו שמנענו מלהזיק להם במעשה. וכעין ענין זה אמרו חכמים [מועד קטן י"ח ע"א]: "ברית כרותה לשפתיים", כלומר, שיש כח בדברי פי אדם. כי בהיות הנפש המדברת שבאדם חלק עליון, ניתן בה כח רב לפעול, ולפי חשיבות נפש האדם ודבקותה בעליונים, ימהרו דבריה לפעול, וזה דבר ידוע ומפורסם בין יודעי דעת ומביני מדע".

מדבריו לומדים אנו כי ככל שהאדם מתעלה יותר במדרגתו הרוחנית, כך פועל דיבורו בעוצמה גדולה יותר. מכאן כוחן של ברכות הצדיק, ומכאן הצורך להיזהר מהקפדתו.