שיתף אותי הגר"ש אשכנזי שליט"א מהרהורי לבו: " לפני כחצי שנה השתתפתי בהרצאה מכובדת שעסקה בתחום של הפצת מסרים להמונים באמצעות העולם הדיגיטלי. המנחה הטעים את חשיבות הדיון בכך שאנו עומדים בערב הכניסה ל "שנת 2020 " שתעמוד בחזית הקדמה של העולם הטכנולוגי. בכל פעם שהוא הזכיר את המילים "האדם של העשׂרים עשׂרים", הוא הגה אותן במין הערצה מהולה ביהירות שסימלה את השיא המדעי אליו הגיעה האנושות מאז ומעולם.

הנה משמים סיבבה ההשגחה העליונה שנגיף הקורונה  התגלה בסין בימים האחרונים (למניינם) של שנת- 2019 והפך למגפה עולמית בימיה הראשונים של שנת "עשרים עשרים"... האם יש קשר בין הדברים??  לולי דמסתפינא הייתי אומר : שאסונות פורצים בכל פעם שאנשים חושבים לעצמם שהם יכולים להסתדר חלילה ללא הקב"ה. המוות (ל"ע) מגיע בכל פעם שאדם הופך לאל-מותי ומגיע למסקנה שהוא מסוגל לפתור הכול בעצמו. עם ההתפתחות המדעית יש אנשים ששכחו את התלות בקב"ה. כביכול אינם זקוקים לו."

    לצערנו, הרגע בו כולם נזכרים בבורא עולם הוא כשנתקלים בבעיה שאין לה פתרון.  בימים עברו רוב החיים היו בבחינת: "רוח שאינה מצויה"... בכל רגע התמודד האדם עם אסונות שגדולים על מידותיו.  אדם היה קם בבוקר ועסוק במחשבה אחת: איך שׂורדים את היום יום? הלוואי שהמלך המשוגע לא ייצא למלחמה ומיליון גברים לא יחזרו ממנה, הלוואי שלא תפרוץ מגיפה, רעב, ובצורת. בעבר יהודים זעקו יום יום בתפילה נרגשת ומוחשית : "והסר מעלינו אויב, דֶבֶר וחרב והרג ויגון ושמור צאתנו ובואנו".

 אבל מה מכל זה נשאר בעולם המודרני?  נדמה היה לאנושות שהאו"ם עשה סדר בעולם. אין יותר מלחמות בעבור גחמות של מנהיגים. התיעושׂ ניצח את הרעב, והפנצילין ניצח את החיידקים. כמעט לכל בעיה יש מומחה שמטפל בה. כ"מגדל בבל", שבו ניסו בני האדם  לבנות עולם ללא ההשגחה האלוקית, עולם מדעי שמגיע להישגים אדירים בכוח המוח האנושי, שאינו זקוק למערכת מוסר מלמעלה.

עברנו מאז לא מעט תחנות עצירה,  איתותים רבים שלח לנו הקב"ה- לעצור ולהתבונן.  אך היצר הרע תעתע בנו בשכנוע שאם יהיה קשה כאן, נברח לשם...  והנה לנגד עינינו מתרחש אירוע  בלתי נתפס, בשנת ה-2020, שנה שהייתה אמורה לסמל את שיא ה"כוחי ועצם ידי" אליו הגיעה האנושות.  פרץ לחיינו וירוס מיקרוסקופי שהחזיר את העולם דורות אחורה. אין טיסות, אין מסחר, אין תחבורה, אין בלויים, אין תחרויות ספורט, אין שופינג, אין דיוטי פרי. אין לאן לברוח! שום מקום בעולם לא בטוח. כולנו מסתתרים מפני אויב קטנטן שאינו נראה לעין. אין כעת לא תרופה ולא חיסון.  העולם עצר את נשמתו ונשימתו. זו הבחינה שזעק דוד המלך ע"ה בתהילים(קל"ט ז') : " אנה אלך מרוחך, ואנה מפניך אברח".

שורש הדברים נמצאים בדבריו המופלאים והמבהילים של מרן הגר"א דסלר זי"ע בשיחה שנאמרה בישיבת פוניבז' לפני שישים ותשע שנים (תשי"א) דברים הנראים היום כדברי נבואה ממש. הדברים מובאים ב"מכתב מאליהו" במאמר "גלות וגאולה" העוסק בגלות אדום. (חלק ג' עמוד 205) :

" חורבנה של אדום יבוא רק על ידי חורבן העולם הזה! כאשר מביא הקב"ה את העולם למצב שיסודות חיי העולם הזה יתמוטטו, השלווה תתערער, חיי הפרט יהפכו לחיי דאגה, פחד וייסורים, וכל העולם כולו יעמוד תחת אימת הרס וחורבן!  אז יתגלה לעין כל, שהתרברבותו של האדם וגאוותו על התקדמותו בכיבוש הבריאה, כביכול, מביאים רק לאבדון! אז יכירו את ההעדר וההפסד שבחיי העולם הזה כשהם מרוקנים מכל תוכן רוחני, המובילים רק לכליה ואבדון. כשיתייאש האדם מלהשיג רצונותיו ותאוותיו, אז יתגלה אורו של משיח – "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו"... כי רק על ידי השגת ביטול ואפסות העולם הזה, מסוגלים בני אדם להתרומם ולראות במבט רוחני, ותתבטל מלכות אדום, ואז יתגלה אורו של משיח".  מ ד ה י ם.      

אוקיאנוס של רעיונות ותבונות נכתבו ונאמרו. סגולות, גימטריות, דימויים, והקשרים למצוות 'עשה' 'ולא תעשה' שעלינו להשתפר. אך דבר אחד ברור ומוסכם לכולם, הקב"ה עצר את העולם! עצר את האנשים אל תוך ביתם ואל תוך עצמם. עצירה ל-מ-ח-ש-ב-ה. לחשב מסלול מחדש.  כאותו ילד שהגדיש את הסאה בהתנהגותו, עד שאביו נעל אותו בחדר שבקצה הבית באומרו: "כעת יהיה לך את הזמן לחשוב ולהרהר על מעשיך".   זה הזמן לחשוב, להרהר, לפשפש, להתפלל, ולתקן.

  למדונו חז"ל שהסיבה לגזירת המן "להשמיד להרוג ולאבד": היא מפני ש"נהנו מסעודתו של אחשוורוש". מלמדים אותנו בעלי המוסר  שכאשר יהודי "נהנה" בשושן ומרגיש שם בנוח עד שאינו זקוק לקשר עם הקב"ה – מתחילות הגזירות והצרות. ה"י. 

          הקב"ה אינו רוצה להכאיב לנו חלילה, אלא כדי לקרוא לנו אליו. זו הדרך של הקב"ה לעורר את האדם לשים לב לתפקידו בעולם ולזכור שהוא כאן בשליחות ומטרה.

 בסמינר "ערכים" לנוער מתמודד, השתתף  אברך ת"ח בעל משפחה חשובה. הם גידלו את ילדיהם לתורה ויראי שמים, אך עם הבן הצעיר חוו קשיים כואבים, הוא עזב את הדרך. בתגובה הילד הושלך מהבית ונותק עמו כל קשר. סיפר האב: "כששמע  מורי ורבי  על ניתוק הקשר עם הבן האובד,  הביט בי במבט תוהה ואמר: "הקב"ה שלח לך ילד יקר, כדי להזכיר שהוא – הקב"ה – קיים – ואילו אתם מתנתקים ממנו ?! הרי עד היום הכול הלך לך בקלות וראית רק נחת. היה נראה לך שהכול מובן מאליו.  מה עשה הקב"ה? שלח לך ילד אחד שילמד אותך להתבונן, להתפלל, לבכות,  כדי להכיר שמה שיש לך עד כה- הוא בחסד וברחמים מאביך שבשמים. הייתכן שעם 'שליח' מיוחד שכזה מנתקים קשר ?!"...

בעקבות המצב, צוות המרצים של "ערכים" אינו יכול לצאת לחוגי בית ולסמינרים. אך בהוראת גדולי ישראל שליט"א מתייצבים המרצים באולפן ערכים ומשדרים בשידור חי אל בתי ישראל בכל צורות המדיה הקיימות. עמ"י נמצא בעל כורחו בבית, עלינו לרוממם ולחברם אל אביהם שבשמים. 

אמש , בשידור חי, פניתי ואמרתי: "אחי ואחיותיי היקרים, וודאי התרגשתם מהלב הרחב של עם מישראל. אנשים שמתחת לביתם התקיימה חופה, יצאו למרפסת שרו ושמחו את הזוג מרחוק אך בקרוב לבבות. אבל אחים יקרים, ישנה כלה יקרה מכול, עצובה ובודדה שנים רבות, והיא "שבת המלכה". לעיתים היא נשארת מחוץ לבית. בשבת הקרובה, כולנו בבית, אין שופינג, אין ים ובריכה, אין סרטים, אין כדור רגל. אך יש, יש, את "שבת המלכה", באו, הזמינו פרחים לכבודה, הכינו מטעמיה, הדליקו נרותיה, פתחו שולחן חגיגי, ובכניסת שבת נצא כולנו למרפסות ונקבלה בשירת: "לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה". נשיר כולנו למלאכי השרת: "שלום עליכם". ולאחר מכאן נכנס לסלון בתינו נשיר לנשותינו: "אשת חייל מי ימצא". נשב עם משפחתנו ונתענג ביחד.  אם רק נעשה כך, לבטח, הקב"ה ישמע את שוועתנו, וישלח לנו בקרוב את משיח צדקנו.        

   בשבת שעברה סיימנו בס"ד את קריאת ספר שמות, המכונה "ספר הגאולה", (רמב"ן)   הספר  מסתיים בתיאור הקמת המשכן, ובגילוי השכינה שהיה בו. אומרת התורה  : "ובהעלות הענן מעל המשכן, יסעו בני-ישראל בכל מסעיהם".

שואלים המפרשים: א. מה עניין המסעות והקמת המשכן? הלא עניין זה שייך, לכאורה, לסדרי המסעות של בני-ישראל המובאים בספר במדבר ?  ב. מהדברים משתמע, שהנסיעה וההתקרבות לארץ-ישראל קשורה דווקא בהסתלקות השכינה - דווקא "בהעלות הענן" אז "יסעו בני-ישראל" דבר זה לכאורה תמוה הרי במסעות האדם בחייו טמונים לו לא מעט מכשולים וקשיים, ולשם כך חז"ל תקנו לנו את "תפילת הדרך". והנה כאן אנו מוצאים שדווקא בתנועת המסע, שזה הזמן שהעם הכי זקוק לליווי הענן, והנה דווקא כעת הוא מסתלק! וזאת למה?

עונים בעלי החסידות תשובה לשתי השאלות הללו היא אחת: התכלית של הכל, הן של המשכן והן של הבריאה כולה, מקופלת בכך שבני-ישראל 'נוסעים' דווקא "בהעלות הענן". שהרי אין זו רבותא לעשות את רצון-השי"ת בשעה ששכינתו נמצאת בגלוי למטה. התכלית היא להגיע אל הקדושה כאשר זו מוסתרת וחבויה, כאשר כלפי-חוץ נראה שענן-השם נתעלה ואינו נמצא כאן.

שורש הדברים נעוץ בדברי המדרש תנחומא : "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים". (נשא ט"ז)  שואלים המפרשים: "וכי יש לפניו תחתונים ועליונים?" אלא "עליונים" הכוונה לזמן שבו שהקב"ה משרה את שכינתו בגילוי במשכן או במקדש. רואים במוחש את 'עשרת הניסים' המתרחשים במקדש לעין כל, יום יום.  אך יש בחינה של: "תחתונים" כאשר הקב"ה מסלק את ה'גילוי', ועובר להנהגה של: "משגיח מן החלונות ומציץ מן החרקים". העולם נראה כאילו מסתדר מאליו. מנהג בטבעיות. זהו מצב שבו אין הקדושה מאירה בגלוי אלא בהסתר. דבר שעלול להביא עמו נחיתות רוחנית גדולה.

בזמן התחתון הזה, מבקש הקב"ה מעם ישראל: "ושכנתי בתוכם", בנו לי 'דירה בתחתונים' האירו את החשיכה וההסתר, על ידי אור התורה והמצוות. וזו כוונת המדרש: "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים". במקום שאין את גילוי השכינה, המשימה מוטלת עליכם, גלו אתם.

 לאור זאת מובן, שכאשר ענן-השי"ת  נמצא למטה והכול רואים את גילוי השכינה, זהו המצב ה'עליון' שהטוב הראוי גלוי. אך  יש את המצב של "בהעלות הענן" שבו יש הסתר של גלוי ההשגחה. שם רצה השי"ת  שבמצב 'תחתון' זה יראה האור. וזהו המסע של העם והיחיד. המסע להאיר את חשכת החומר. את חשיכת האמונה. ותפקידו של כל יהודי להוות מגדל אור להשראת השכינה.

 כל ייעודו של המשכן, הוא להעניק לעם-ישראל את הכוח להביא את הקדושה אל תוך העולם, דווקא "בהעלות הענן". לכן מסתיים מעשה הקמת המשכן בפסוק המדבר על "העלות הענן", שכן זוהי כל תכליתו של משכן-השי"ת.

יש בכך גם הנחיה נצחית: בזמן- הזה, כאשר עם-ישראל שרוי בגלות - כשחשכה רוחנית שוררת בעולם - זה הזמן שבו צריך להשתדל ביותר לעסוק בתורה ובמצוות. אסור לנו להירתע מחושך הגלות. אדרבה, עלינו להבין שזו התכלית והמטרה - להאיר באור התורה דווקא את החושך.

ביאור נפלא ביאר הספורנו על דברי הפסוק: "ובהעלות הענן" : "וכל כך היתה שריית השכינה קבע במשכן שלא היה מסתלק כלל משם! עד שהיו ישראל צריכים לנסוע. וזה לא היה בשילה, ולא בבית ראשון, ולא בבית שני. אבל יותר מזה  יהיה בבית שלישי יבנה ויכונן במהרה בימינו."

הרמב"ם בהלכות תשובה מלמדנו : "הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן, ומיד הן נגאלין". נשארה דרך אחת ובלעדית –  חזרה אל חיק אבינו שבשמים. כרטיס הכניסה לדרך זו היא אמונה תמימה בו, וקיום מצוותיו.      

כשם שסילוק השכינה מהמשכן היווה את האות להתקדם במסע - כך גם הגלות והחשכה הרוחנית, הן המעודדות אותנו להתמסר למילוי השליחות האלוקית, ו'לנסוע' לעבר ביאת הגואל במהרה בימינו. 

 "חזק, חזק, ונתחזק."