בשבת הסמוכה לראש חודש ניסן קוראים את "פרשת החודש" (שמות י"ב, א'-כ'). בפרשה זו הוכתר חודש ניסן כ"ראשון לחודשי השנה" ומפורטים בו דיני קרבן פסח.

הטעם לקריאה זו הוא חשיבותו של חודש ניסן, שהוא ראש לכל החודשים וכעין מלך עליהם: "החודש הזה לכם", 'לכם' – אותיות 'מלך'. בקריאה זו מודיעים לעם על כניסת חודש ניסן, ומזכירים לו, בזמן המקדש, שעליו להתכונן לעלות לרגל ולהקריב את קרבן הפסח.

מצות קידוש החודש היא המצווה הראשונה שניתנה לישראל וכפי שנאמר: "החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה" (שמות י"ב, ב').

עד שלא יצאו ממצרים, היה הקב"ה יושב ומחשב בעצמו, מקדש את השנים ומחדש חודשים. כיוון שיצאו ישראל ממצרים, אמר הקב"ה: "עד עכשיו החשבון של החודשים ושל השנים היה בידי, מכאן ואילך הרי הוא מסור בידכם".

הקב"ה קבע בעולמו חודשים ושנים ואת חודש הגאולה, שבו נגאלו ישראל ממצרים ובו עתידים להגאל בעתיד. הוא רמז לישראל שחודש זה הוא ראש לכל התשועות, שנאמר (שמות י"ב, ב'): 'ראשון הוא לכם לחודשי השנה'.

כל עמי תבל כפופים לחוקי הטבע. ואילו עבור עם ישראל פילס הקב"ה את מערכות הטבע, פילס להם דרך חיים מיוחדת, היא דרך הנסים והנפלאות שבה גאלם ממצרים. אותה דרך נסית השאיר ה' לישראל שתהיה קבועה גם לדורות. בחודש ניסן גדולה ציפייתנו לגילוי השכינה ולהתחדשות יותר מכל החודשים. חודש ניסן - ראשון הוא לסדר ההנהגה שהיא למעלה מן הטבע.

מעלה זו מודגשת גם בהבדל שבראשי השנים שניתנו לישראל לעומת אומות העולם. שנות מלכותם של מלכי אומות העולם נמנות מתשרי, בעוד שלמלכי ישראל מונים מחודש ניסן. חודשיהם ומועדיהם של האומות טבועים בחותם שנוצר עם בריאת העולם שהיתה בתשרי, בעוד שיסוד ההיסטוריה של עם ישראל הוא ביציאת מצרים שהיתה בניסן.

יכול היה הקב"ה לגאול את ישראל ממצרים גם בדרך הטבע, וכן יכול היה לנהלם מלכתחילה בדרך הטבע שלא ישתעבדו למצרים, אך מטרת הגלות היתה להודיע לישראל ולעולם כולו שכל סדריו וחוקיו משועבדים לרצון ה'.

מצוות קידוש החודש היא מערכת מורכבת של חישובים אסטרונומיים, המאפשרת את קביעת השנה היהודית על חודשיה ועל מועדיה. על מערכת חישובים זו נאמר בתורה: "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים" (דברים ד', ו'). בניגוד ללוחות השנה האחרים, שחישוביהם מבוססים על מהלך השמש (נוצרי) או על פי מולד הלבנה (מוסלמי), בנוי הלוח היהודי מתרכובת של שתי מערכות אלו גם יחד. עובדה זו מחייבת ידע אסטרונומי מפליג וחישובים מדוייקים.

בעובדה שישראל מונים ללבנה קיים מסר רוחני סמלי:

החמה נראית תמיד במצב סטטי, ללא עליות או מורדות כלשהם באורה, בניגוד ללבנה שאורה משתנה תדיר. אומות העולם שנמשלו לחמה, נראות כיציבות, אולם מאותו זמן שהשעה מפסיקה לשחק להן, נפילתן היא ודאית ומוחצת. לא כן ישראל שנמשלו ללבנה, גם אם הם מתמעטים, חלילה, אין זה סוף פסוק, תמיד אחרי הירידה באה עלייתם המחודשת, בדיוק כמו הירח שלאחר שהוא נעלם, הוא שב וגדל ומופיע במלוא זוהרו.

מדוע היתה זו המצוה הראשונה שציווה אלוקים את העם הנגאל? מדוע קדמה מצווה זו למצוות חג הפסח האמורה להנציח את המאורעות הגדולים של חירות העם?

הסוד טמון במילת המפתח "לכם": "החודש הזה לכם ראש חודשים". המילה מורה על חובת המעורבות האישית של כל אחד מישראל בתהליך הקביעה של ראשיתו של כל חודש. קידוש החודש הראשון הסיר את עול העבדות מעל צווארנו ותופעת ההתחדשות של הירח מעלה אותנו מן החושך אל אור החירות מידי חודש בחודשו.

מצוות קידוש החודש אמורה לשמור על תחושת ההתפעמות שהיתה מנת חלקם של בני ישראל בשעת הגאולה. תחושה זו היא סם חיים לעם החפץ להאריך ימים. שחר החירות שעלה לפתע באופק חייהם, קרע בפניהם שחקים חדשים. הם טעמו את טעמה הנפלא של ההתחדשות בכל רבדיה הרוחניים, הלאומיים והאישיים. כיצד משמרים לעד רגעים אלו? כיצד ניתן למנוע את השקיעה בקיפאון השגרה של חיים אפורים בדורות העתיד?

רק על ידי חזרה שיטתית ומתמדת של חווית ההתחדשות, תושג המטרה. האדם העברי יישא את עיניו אל הרקיע, שממרחביו נמוג פס הכסף של הירח כליל, והוא יתור אחר רגע מולדו החדש. הוא יצפה בתהליך של התחדשות הלבנה, החשוב לו לקיום אורח חייו ומועדיו. התהליך עצמו יטביע בו ברבות הימים קורטוב מתחושת ההתחדשות עצמה.

מדובר גם בפן האישי. היהדות אינה מתעלמת מחולשות האדם. פעמים שהאדם נמצא בירידה שלפני העלייה ופעמים שהוא בירידה שאחריה. "שבע יפול צדיק, וקם", צדיק נקרא מי שנופל שבע פעמים, אך מתוך נפילות אלו הוא קם ומתעודד, לעולם אין לו נפילה ללא תקומה.

גם יהודי שבחיצוניותו נראה כ"לא קשור" לבורא – קשור הוא. גם אצל הלבנה יש זמנים שהיא נעלמת לחלוטין, אולם אם נמתין בסבלנות היא תשוב ותאיר בעצמה רבה. כמותה הוא האדם. עמוק עמוק, בתוככי נפשו, דולק בו הניצוץ, שלעולם, לא יכבה...