פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש... שנמאס לו. החיים הפכו לפתע למעמסה, עייפים וחסרי תכלית. לפעמים נוחתת התחושה המוזרה ללא הודעה מוקדמת. לעיתים, היא זוחלת אל הלב בתהליך איטי ומתמשך.

תמיד מופיעה אורחת לא קרואה זו, ללא סיבה גלויה. פוגשים אותה גם אצל אדם שההצלחה האירה לו פנים כל אלו ועוד רבות כהנה אינן מחסום יעיל בפני הכירסום, מפני הרגע – לעיתים קצר וקלוש, לעיתים ארוך, מלא וחד – שבו מרגישים בעננה של חוסר סיפוק, חרף כל ההישגים. הרגשה אשר מאפילה ופוגמת בכל ההנאות הקטנות והמתוקות שימינו ושנותיו מלאים בהן.

זהו הרגע הלוחש ש"זה לא זה". ובעצם, לא את "זה" חפשנו בחיים. הרגע, בו משהו בפנים, לא מוסבר, חסר היגיון לחלוטין, מטריד, מפחיד, עמוס תשוקות עמומות, מטיח בפרצופנו את ההכרזה הכואבת, שאין טעם לחיים. שהכל "לא שווה", ולא אל "הנער" הזה התפללנו.

הוא הרגע, שתוויות זיהוי כה רבות הודבקו בו – "ריקנות", "אבדן מטרה", "חוסר אידאלים", "חומרנות".

ועם זאת, הרגשה זו מהווה אות כי אנו מתפקדים כבני אדם. זהו הרגע בו נקרע צוהר במעטה החיים השטחים אל עומקם. החיים החומריים עומדים לפני התפוררות, ומפנים את הדרך לחיים פנימיים המפכים בנו. זה הרגע בו הגענו אל פתחה של התשובה.

איזו מילה מפחידה. גבות העינים מורמות בתמהון למשמעה. ובעינים עצמן, משתקף היטב דמות מושג התשובה בעיני הקורא: בריחה מן החיים, נסיגה אל שולי החברה, אל חיים שדופים ללא צבע, ללא שמש וללא אור. הצטנעות בעולם צר אופקים, מוגבל, עצוב ללא חיוך. כניעה למשטר חיים נזירי וקפדני. חסרונו הבולט של דימוי המוני זה הוא, שאין לו כל קשר אל האמת, שהינו שריד תפל של חינוך משכילי מן המאה הקודמת. בעוד התשובה, במשמעותה היהודית, מסמלת במיטבה שמחת חיים, פשוטה וטבעית, כמותה לא רואים כבר שנים ברחובותינו. בשלמותה, הינה ביטוי עמוק לבטחון, לשיוך פנימי, לשלמות אמת ולהגשמה עצמית. ואף – למרבה הפלא – היא מעניקה לאדם גם הנאה מחודשת בכל היש החומרי הנמצא ברשותו, אם רב אם מעט.

הנשמה, זו הישות הבלתי נתפסת, הנעלמת, אך המורגשת היטב, מלאת תשוקה. אולם, בניגוד לגוף החומרי, המוחשי, המוצא סיפוקו בתענוגות החושים, כיסופיה הם אל הרוח. רעבון זה, מקור חוסר המנוחה המקנן בנו, הוא העומד מאחורי שאיפת הגדלות, דחף הכיבושים, אמביציות העושר, הכוח, הכבוד והתהילה.

אלא שדבר מוזר קורה לנו תמיד בהגיענו אל פיסגה כלשהי. קסם המטרה המושגת מתפוגג. ההילה שמשכה אותנו להעפיל אליה מתנדפת. צברנו ממון, כבשנו שלטון במדינה או בחברה, זכינו למעמד בחיי הכלכלה, הספרות או האמנות, הופקדה בידינו המשרה אליה השתוקקנו, אך אל האושר, למענו הקרבנו כה רבות, אותו קיווינו להשיג, לא התקרבנו אפילו צעד אחד, למרות המרחק שעברנו.

ואז – תרים אחר יעדי כיבוש חדשים והסיפור חוזר חלילה, עד שמגיע היום שבו מקוננים על "משבר", על "פשיטת רגל" רוחנית והשיעמום חוגג מסביב.

הנשמה בזה להנאות החומר המוגבל, הסופי, לועגת למטרות "החשובות" ו"הגדולות", היא אינה מוצאת שום נחת רוח בכל עינוגי זה העולם" (מסילת ישרים, פרק א'.) אלו לא יספקוה, לא ישברו את רעבונה, למרות התיחכום התמידי של הנאות החושים וגיוונן המלאכותי (עצם הצורך בתיחכום הוא ההוכחה, שאין הן מהנות ללא גבול). מזונה האמיתי, גנוז באסמי הרוח האין-סופיים.

באותם רגעים, שעות, ימים, שרעבון זה מפגין עוצמה ומבצבץ מבעד לשיגרת החיים ואפרוריותם, אנו מאבדים את טעם החיים. הגעגועים הסתומים מושכים את הבלתי מוגדר, אל הנעלם. כן, אנו יודעים, אל הנצחי, האלוקי, אל המקור ממנו נחצבה.

כאן, לפי תפישת היהדות נכנסת לתמונה התשובה.

בכוחה לחולל את השינוי המבוקש. להשקיט את הגעגועים החריפים. לספק לנשמה את מזונה.

כל משמעות התשובה היא פתרון על ידי שיבה, כפירוש הכפול של המילה. בשיבה אל המקור, שאינה גוררת בריחה מחיי המציאות, אלא מעניקה להם מימד של עומק. שיבה, המפיחה נשמת חיים לפעילות האנושית שאיבדה את הצפון ומעשירה אותה בתכנים של ממש. אותם תכנים, הקושרים את מעשינו כולם, אל מקור ההוויה – אל האלוקים ואל ציוויו, ואשר מהם יונקת הנפש את המשמעות, הטעם והעונג המשקיטים את רעבונה.

וכאשר תחושת "הנמאס" מציבה אתגר בפני האדם, קוראת לו היהדות לא להיכנע. לא לדחוק מן התודעה מתוך יאוש, חוסר טעם זה שהתגלה. אף לא להטביע אותו בכמויות נוספות של תאות הגוף, כשיכור השוקע בטיפה המרה – כי אם דווקא להיאחז בו, להפוך אותו למנוף יוצר, לנקודת מוצא לאפשרות חיים שונה. התחושה עצמה, בשעת התסיסה, מעניקה לאדם, מבט חדש על עצמו, על הישגיו, על העולם הסובב אותו. משמע, שבה כבר טמון הגרעין הראשון של התשובה.

התהיה עצמה, גם ללא כל תוצאות מעשיות, מחוללת שינוי ערכין באדם. עד כי "היא מנחמת אותו גם בהרהור תשובה. בנקודה אחת קטנה מאורה הגדול כבר מונח אושר רם ונשא של עולם מלא.

רמז קל בלב האדם, תחושה ראשונית, מה הוא הטוב הצפוי לו במעלה הדרך.

זהו "האלול" היהודי. אלו הם עשרת ימי התשובה. הימים המוצבים בשער כל שנה חדשה, הקוראים לעצור. לאחוז בתהיות ובעיוותים ולאורן לבדוק ולבחון. לשוב אל העצמיות. לערוך מסע אל הפנים. לגלות דברים שנשכחו, אמיתות שנשחקו, להרוות את צמאון הנפש ובכך להפיח נשמת חיים בשנה שבפתח.