חמישה חומשי תורה מהווים את התורה שבכתב שנמסרה לנו על ידי הבורא במעמד הר סיני. יחד עם התורה שבכתב ניתנה לנו במעמד הר סיני גם התורה שבעל פה. התורה שבעל פה היא ההסבר והבאור של התורה שבכתב.

אורח החיים היהודי מושתת על השילוב בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה. התורה שבכתב נכתבה בקיצור רב, בתמציתיות ובצורה מרוכזת. רמז דק בפסוק כולל בתוכו לעתים מסרים רבים, הלכות ופרקי הגות. התורה שבעל פה מרחיבה את היריעה, מבארת את ההלכות ומבהירה אותן. ללא הסברי התורה שבעל פה, היו נותרים חלקים מדברי התורה שבכתב כספר חתום.

בפרשת "בחוקותי" מסכם משה רבנו את מעמד הר סיני בפסוק: "אלה החוקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה" (ויקרא כ"ו, מ"ו). חוקים הם המצוות ה"שִמעיות", גזירות מלך, שאין אנו יודעים את טעמן – כמו פרה אדומה, שעטנז וכלאיים. משפטים הם מצוות שכליות, הגיוניות. אך מה הן ה"תורות", בלשון רבים?

התשובה היא שיש, כמובן, רק תורה אחת שניתנה בסיני, אולם היא מחולקת לתורה שבכתב ולתורה שבעל פה.

כאשר כרת הקב"ה ברית עם אברהם אבינו, הוא הסביר מדוע הוא בחר דווקא בו: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית י"ח, י"ט). וסיבה נוספת: "עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי, מצוותי, חוקותי ותורותי" (שם כ"ו, ה'). גם כאן המילה "תורותי" מופיעה בלשון רבים – זו שבכתב וזו שבעל פה. צאצאיו של אברהם אבינו ימשיכו את מסורותיו, וישמרו על התורה שבכתב ועל פירושה שנמסר לנו בעל פה. עובדה זו הביאה את הבורא לכרות ברית עם אברהם אבינו ועם זרעו אחריו לעולמי עד. מן הראוי להסביר, במאמר מוסגר, שאמנם אברהם אבינו חי לפני מתן תורה, אך התורה היתה ידועה לו ונשמרת על ידו.

נביא מספר דוגמאות לתרומתה של התורה שבעל פה להבנת התורה שבכתב:

מצות הנחת תפילין מופיעה בתורה (דברים ו', ח'): "וקשרתם לאות על ידך, והיו לטוטפות בין עיניך". על פי דברי הפסוק לבדו איננו יודעים כיצד מכינים את התפילין, מאילו חומרים הן עשויות, אילו פרשיות מהתורה נמצאות בתוך בתי התפילין, כיצד מניחים תפילין ועוד ועוד. באה התורה שבע"פ ולימדה אותנו כשלושת אלפי הלכות(!) הקשורות ישירות לנושא זה. עתה יודעים אנו כיצד לקיים מצוה זו כהלכתה על פרטיה ועל דקדוקיה.

במצוות ארבעת המינים נאמר (ויקרא כ"ג, מ'): "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר". התורה אינה מציינת מהו הפרי שעלינו ליטול. רק בתורה שבעל פה מבואר שמדובר באתרוג. בתורה שבעל פה מובאות גם כל ההלכות בהקשר לכשרותם של ארבעת המינים ולאופן נטילתם.

דוגמה נוספת: נאמר בתורה (ויקרא ט"ז, כ"ט): "בחודש השביעי בעשור לחודש תענו את נפשותיכם". אין הסבר כלשהו לגבי מהותו של עינוי זה. אופן העינוי ביום הכיפורים מוסבר בהרחבה בתורה שבעל פה. זהו ביטוי לסמכותה של התורה שבעל פה המורה לנו את דרכנו.

הבה נציין פסוק נוסף, שללא הפרטים המובאים בתורה שבעל פה, היינו מגששים בו כעוור באפילה. כתוב בתורה (דברים י"ב, כ"א): "וזבחת... כאשר ציויתיך". היכן נצטווינו על כך? והרי אין פסוק בתורה שבו כתוב כיצד שוחטים? אין ספק שהכוונה היא: "כאשר ציויתיך" בתורה שבעל פה! ואמנם, כל ישראל מקיימים את מצות השחיטה לאורך כל הדורות כפי שמורה לנו התורה שבע"פ.

דוגמה נוספת היא מצוות השבת: נאמר (שמות כ', י'): "ויום השביעי שבת לה' אלקיך לא תעשה כל מלאכה". מנין נדע מהי "מלאכה" שאין לעשותה בשבת? על פי כללים שניתנו גם הם בסיני, מוצאת התורה שבעל פה קשר בין השבת לבין המלאכות שנעשו בעת הקמת המשכן. פעמים רבות מצמידה התורה את מלאכת בניית המשכן לאיסור עשיית מלאכה בשבת. מכאן למדו כי שלושים ותשע המלאכות שנעשו בהקמת המשכן, הן שלושים ותשע המלאכות האסורות בשבת.

הייתכן כי הקב"ה יצווה על עשיית מצווה, ולא יבאר כיצד לעשותה, ואף על פי כן יעניש את המבטלה?

התשובה היא כי בורא עולם הנחיל למשה את תורתו ואת מצוותיו ואף ביאר לו היטב את כל פרטיהם, ומשה לימד את ישראל כל מה שקיבל בעל פה. זוהי כוונת המשנה הראשונה בפרקי אבות: "משה קבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה". התורה שבעל פה היא זו שנמסרה מדור לדור מרב לתלמידו לאורך כל השנים והתקופות.

האחידות הקיימת אצל כל ישראל והקיום הזהה גם בפרטי המצוות שאינם מפורשים בתורה מוכיחים כי גם הם ניתנו במעמד הר סיני.

קיים איסור לכתוב את התורה שבעל פה. קיימים מספר טעמים לאיסור כתיבת התורה שבעל פה. נביא אחד מטעמים אלו:

מאחר שהתורה מיוחדת לישראל, כמו שכתוב (דברים ל"ג, ד'): "תורה ציווה לנו משה, מורשה קהילת יעקב", אמר הקב"ה למשה: "מבקש אני לתת אותה להם בכתב, אלא שגלוי לפני שעתידות אומות העולם לשלוט בהם וליטול אותה מהם, אלא המקרא אתן להם בכתב, והאגדה והמשנה והגמרא על פה".

למעלה מאלף וארבע מאות שנה לא השתנתה המסורה של התורה שבעל פה, והיא הועבהרה מרב לתלמידו בלי ספרים. רבי יהודה הנשיא קיבל רשות מן השמים לכתוב את התורה שבעל פה. רבי יהודה הנשיא ראה שהתלמידים מתמעטים והולכים, והצרות מתחדשות ובאות, ומלכות רומי פושטת בעולם ומתגברת, וישראל מתגלגלים בגלות המרה, ואז העלה על הכתב את המשנה, כדי שתהיה ביד כולם, ולא תשכח מלב בני ישראל.

בתקופת התנאים והאמוראים כתבו החכמים את המסורה שהיתה מקובלת בידם וכינסו אותה בתלמוד. מאותה שעה צועדות התורה שבכתב והתורה שבעל פה כשהן צמודות יחדיו בספרי התורה, המשנה והתלמוד. עם ישראל הוגה בהם ומכוון את אורחות חייו בהתאם לכתוב באותם ספרים עתיקים, ועם זאת חיים ורעננים, בבחינת: "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים". ארון הספרים היהודי המכיל ספרים רבים מאוד, מהווה מקור השראה תמידי לכל אדם מישראל, הצועד בדרך שהִתווה הבורא בתיתו תורה לעמו ישראל.

לאורך כל הדורות קמו קבוצות קטנות כצדוקים, בייתוסים ועוד, שניסו לחיות שלא על פי הדברים שהועברו אלינו בתורה שבעל פה. קבוצות אלו התפוררו במהירות ונעלמו מעל בימת ההיסטוריה. חוט השידרה של עם ישראל, הבסיס המרכזי שלו, קשור בקשר בל יינתק לתורה שבכתב ולתורה שבעל פה כאחד. רק לשילוב זה יש קיום נצחי, ורק באמצעותו ניתן לשמֵר את הרוחניות, לחיות על פיה ולהעבירה בשלמות לדור הבא.