המשימה המרכזית של האדם מפורשת בתורה (דברים י', י"ב): "ליראה את ה' אלוקיך". זוהי מגמה ראשית שאליה מכוונים כל דברי התורה.

מה ניתן לעשות כדי לחדד את רגשות היראה בליבנו? והרי חובות הלבבות אינן מהדברים שקל להפעילם!

ואמנם, הדרך להגיע ליראת שמים אינה קצרה. כאשר ביקשו תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי שיברכם לפני פטירתו, הוא ברכם: "יהי רצון שיהיה מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם" (ברכות כ"ח, ב'). "תדעו", אמר להם, "כשאדם עובר עבירה, אומר: 'הלואי שלא יראני אדם'". ליבם של האנשים חרד מפני גילוי מעשיהם על ידי בני אדם, ולכן עליהם לייחל שלפחות לאותה דרגה תגיע יראת השמים שבליבם. כלומר, שהם יחושו שהבורא מתבונן במעשיהם, כפי שהם חשים את הסביבה שסביבם.

התחושה שאין מקום הנסתר מעיני ה' ושגם בחדרי חדרים הכל פרוס לפניו, מביאה את האדם למעלות עליונות של יראה.

בכל אדם קיים גרעין של יראת ה', אלא שהוא מוסתר על ידי מסכים חומריים. מאמצי האדם צריכים להיות מכוונים להסרת מסכים אלו, ובאותה השעה תתגלה היראה. האדם נוצר בתחילת בריאתו כשמרכיב היראה מצוי בליבו פנימה, וכפי שנאמר (קהלת ז', כ"ט): "עשה האלוקים את האדם ישר", אלא שהאדם בבחירתו החופשית מעוות את דמותו. לכן, אם האדם יסלק את סממני האנוכיות המכלים כל חלקה טובה, תופיע מאליה מידת הענווה, ובעקבותיה גם מידת היראה.

היראה אינה פחד עמום מפני איתני טבע עלומים, העלולים להתפרץ ללא הודעה מוקדמת, להכות באדם ובחברה ולזרוע חורבן. יראה זו היא יראתו של עובד האלילים הקדמון! האדם בעולם העתיק סגד ל'כוחות הרס' מתוך פחד והעלה להם קרבנות כשמטרתו 'להרגיע' אותם. הוא ניסה לשחד את כוחות הפריון, כדי שימשיכו להעניק משפע טובם לאדם ולאדמה. כל צורות הפולחן בימי קדם היו מיוסדות על תזת הרגעת 'השולטים' בגורל העולם, שכן אין לדעת מראש מה תהיה התגובה הבאה של "אלים" אלו.

יראת ה' היא דרך ארץ בפני החוק המוסרי, בפני אלוקים המנהל את עולמו בו אנו חיים.

יראת ה' היא גם הערכה מציאותית ומאוזנת הנלמדת מהיקום המופלא המתגלה לנגד עיניו של האדם. זוהי חוקיות המורה על גדולתו של המחוקק. באורח פראדוקסלי יראה זו אינה יוצרת פחד וריחוק, כי אם אהבה והתקרבות. זאת בהשלמה לרצון הכמוס של האדם לחדור מבעד לצעיף התעלומה המכסה את כל מכמני היקום ולגלות את הניצב מאחריהם.

'פחד' זה הקרוי 'יראת שמים' אינו פחד משתק. להיפך, האדם ממשיך לפעול בלא לאבד את הקשר עם המציאות הסובבת אותו ועם העולם והחברה שבהם הוא חי.

פחד זה הוא גם משחרר מאין כמוהו, וטמונה בו הרפואה לכל הפחדים המדאיבים את נפשו. כל בני האדם מלאים בפחדים: יש הפוחדים שמא יאבדו את כספם ומעמדם, יש הפוחדים מפני מחלות וחולשות. אך ידוע: פחד גדול מגרש את כל הפחדים הקטנים.

מהו הפחד שבאמצעותו יעקור האדם מקרבו את כל הפחדים האחרים? זה הוא הפחד מפני הקב"ה. בימים הנוראים כולנו מתפללים: "ובכן, תן פחדך ה' אלוקינו על כל מעשיך, ואימתך על כל מה שבראת". אנו מתפללים שהפחד הגדול מפני ה' אלקינו, ישחרר אותנו מכל הפחדים המיותרים האורבים לפתחינו ומערערים את שלוות חיינו.

היראה מפני ה' והאהבה אליו הינם מזיגה המייפה את החיים ומאירה את הדרך לעלות בהר ה' ולהתייצב לפניו במלוא היפעה.

אך כאן נכונה לנו מבוכה, שכן לא ברור מהי "יראת שמים", מה טיבה וכיצד מקיימים אותה?

התשובה מצויה בדברי המלאך לאברהם לאחר עקידת יצחק: "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה" (בראשית כ"ב, י"ב).

אברהם זכה בתואר "ירא אלוקים" בזכות התייחסותו לציווי להעלות את בנו לעולה. נפרט את הדברים:

א. כאשר שמע אברהם כי עליו לצאת אל הר המוריה ולהעלות את יצחק לעולה, היה יכול להשתהות ולומר שה' לא אמר לו מתי לקיים את ציוויו. במקום זאת הוא השכים מוקדם בבוקר והכין את עצמו מיד ליציאה לדרך.

ב. אברהם חבש בעצמו את חמורו ובקע בעצמו עצי עולה. כלום לא יכול היה להטיל עבודות אלו על משרתיו? התשובה היא, כי אברהם אהב את בוראו, ולכן חש בעצמו לקיים את מצוותו.

ג. אברהם יכול היה לשאול את ה': הן אתמול אמרת לי (בראשית כ"א, י"ב): "כי ביצחק ייקרא לך זרע", ועתה אתה אומר לי: "קח את בנך... והעלהו לעולה"? כיצד תתקיים ההבטחה? אברהם יכול היה 'להציע' לה' שכדאי שהוא ישיא תחילה את יצחק, ולאחר שייוולד לו בן, ייקחהו להר המוריה! אולם רצונו החזק לקיים את ציווי הבורא זירז אותו לצאת ולהגשים את הציווי מיד.

ד. כאשר שמע אברהם את הצו, הוא היה יכול להתחלחל מהדרישה להקריב את יצחק. הן נדרש הוא לסטות מן האמונה שהטיף לה כל ימיו ולעשות מעשה אלילי המקובל אצל עובדי המולך. הן מאז ומעולם פעל אברהם נגד הקרבת קרבנות אדם . מדוע לא זעק: 'הייתכן?'

אלא שאברהם לא הרהר אחר צו בוראו, לא שאל שאלות ולא הציע הצעות. אברהם רצה לקיים את צו בוראו מתוך מסירות, מתוך אהבה, ובשל כך זכה לתואר "ירא אלוקים".