בני זוג שאינם משקיעים בפיתוח קשר זה, עשויים לחוש, שהקשר ביניהם מתבטא אך ורק במטלות הטכניות היומיומיות, הנוגעות לקיומה של המשפחה. לא פעם הם חשים תחושות מתסכלות בעשייתן, המשפיעות לרעה על מצב רוחם, ועל הקשר ביניהם.



התחושות הירודות בקשר הזוגי עשויות לבלוט בעיקר בתקופה הראשונה שלאחר הנישואין, אולם הן מלוות זוגות רבים גם לאורך כל חיי הנישואין, אף שלא תמיד הם מבינים, שהחסר שהינם חשים בו הוא חסר בקשר הרוחני. לעיתים תכופות בעיקר בתקופה הראשונה לנישואין, נוספים קשיי ההסתגלות של בני הזוג זה לזה. יש המדווחים שזו היתה התקופה הקשה ביותר בחייהם מבחינה רגשית. זאת משום שבתקופה זו כל אחד מבני הזוג התאמץ לשנות את זולתו ולעצבו על פי מבנה האישיות שלו, עד שאט אט נוכח לדעת שלא ניתן לשנות את אופיו של בן זוגו. בעקבות התפכחותו לחצו הופחת והוא אימץ דרכים טובות יותר כדי לחדור ללבו של בן זוגו.



קיים גורם נוסף המפריע לקשר הרוחני. והוא כאשר אחד מבני הזוג או שניהם משדרים באופן קבוע חוסר שביעות רצון. אין הם מרוצים מלימודיהם, מעבודתם ומילדיהם. בעקבות כך מתרבות תלונות והערות על כל עניין פעוט. לעתים, הדבר נובע מכך שאחד מהם הוא פרפקציוניסט - הדורש מעצמו ומסביבתו להשיג את המקסימום. הוא מצפה תמיד לשלמות, ואם אינו משיג אותה, הוא חש שאין לו מאומה.



במקרים אחרים, חוסר שביעות הרצון נובע ממידות שליליות.

האדם אינו מסתפק במה שיש לו, וערכם של הדברים שכבר מצויים בידו, מתגמד בעיניו. נקודת המבט השלילית מתבטאת בפנים קפואות, חסרי חיות. התנהגות זו יוצרת נתק רוחני ותחושת קרירות אצל בן הזוג.



באם דבר מה מציק לבן הזוג, מומלץ שיפרוק את המעיק עליו לפני בן זוגו, וחשוב ששותפו לנישואין יאזין למצוקתו כדי שיסייע בפתרון. אולם בנקודה זו יש לשמור על איזון נכון. כאשר ביטויי המצוקה מתמשכים, מתפתחת תחושת התנתקות, ובעקבות זאת בני הזוג נמנעים מלשוחח ביניהם.



הרמב"ם, מגדולי הפוסקים וההוגים, מתייחס לכך בהלכות אישות (פרק ט"ו, הלכה י"ט). כאשר הוא מנחה את הבעל אודות חובותיו לרעייתו, הוא כותב: "ולא יהיה עצב ולא רגזן". כלומר, העצב עצמו, די בו כדי להציק לבן הזוג ולשבור את רוחו.



מצב נוסף היוצר נתק רוחני, הוא אי השתתפות ברגשותיו של בן הזוג. פעמים רבות אחד מבני הזוג מספר בהתלהבות על ארוע שחווה, בן זוגו המאזין לו, מגיב באיפוק ואינו רואה סיבה להבעת התפעלות. או אז ממלאת את לב המספר תחושת אכזבה, והוא מהרהר לעצמו: 'לבן זוגי אין קווי חשיבה דומים לשלי, ומה שמרגש אותי, אינו מרגש אותו. הוא חסר הבנה מינימלית, בכל נושא שהוא, מחוץ לתחומים המעניינים אותו'.



בני זוג שלא השכילו להבין שמטרת הנישואין היא קשירת קשר שיביא לאיחוד רוחני ביניהם, לא זו בלבד שהנישואין לא יהוו מסגרת של שותפות, אלא הם עתידים להפוך לזירת התגוששות להשגת הישגים. המתח ביניהם עלול לעלות כפי שהוא עולה בזירת התגוששות אמיתית... כל זאת, משום שמעצם טבעם בני זוג שונים הם תמיד זה מזה.



לעומת זאת, אם יפתחו בני הזוג מודעות לעובדה, שתקופת הנישואין היא פרק זמן הניתן לאיש ולאישה, כדי שייהפכו משניים לאחד, על אף רצונותיהם הנוגדים, או אז תגמד המטרה החשובה את חילוקי הדעות, תשרה אוירה נינוחה בבית, ותקנה לכל אחד מהם תחושה שהוא רצוי. האוירה הטובה תקשר אותם בקשר רוחני, וחייהם יסובו איפוא סביב מעגל חיובי המחזק ובונה את עצמו.



האנוכיות שבנישואין



כשם שברור, שבמערכת גומלין חוץ משפחתית הכול פועלים בהתאם לאינטרסים שלהם, ברור שגם במערכת המשפחתית המצב זהה. על בני הזוג לדעת ששותפם לנישואין פועל כאדם מן השורה, בהתאם לאינטרסים שלו.

הבאים בשערי הנישואין יכולים לבחון מה היתה מגמתם כשרצו להינשא, ולהקיש מכך על כוונותיו של בן זוגם. השיקולים המנחים את הבחירה הינם שיקולי כדאיות - האדם שוקל האם פלוני מסוגל לספק את צרכי הגשמיים והרוחניים? האמנם הוא מסוגל להעניק לי תחושות שאני זקוק להן וכדו'?

כאשר אדם עומד להינשא, הוא אינו שואל: מה ירוויח מכך בן זוגי, אלא מה יהיה הרווח שלי. אם בכל זאת הוא שואל את עצמו, מה תהיה רווחיותו של בן זוגו - הדבר אינו נובע מתוך כוונה טהורה של דאגה לזולת, אלא מתוך חשש שתיווצר אצלו תחושה שהוא מיותר, באם יינשא לאדם שאינו זקוק לו כלל וכלל.



לא ניתן להתכחש כי הליכי חשיבה מעין אלו משותפים לכל אחד מאיתנו. אף מי שאינו מודע לכך, יוכל לגלות בהתבוננות קלה, שכל פעולותיו נובעות מתוך צורך אישי. צריך איפוא להיות ברור, כי כשם שהוא נישא מתוך דאגה לעצמו, כן הדבר ביחס לבן זוגו, אף הוא נישא מתוך דאגה לאינטרסים של עצמו. אם כן, בדיוק כפי שפונים לפקיד בסגנון העשוי למצוא חן בעיניו, בכדי שיענה בחיוב לבקשה המופנית אליו, בדומה לכך עליו לנהוג כלפי בן זוגו. גם אליו יש לפנות בצורה ובלשון שתשבה את ליבו. באופן זה קרוב לודאי שהוא ימלא ברצון את בקשותיו של שותפו לנישואין.



בנקודה זו רבים מהזוגות טועים. עובדה, שכאשר, נזקק אחד מבני הזוג לדבר מה משכנו, תהייה פנייתו אל שכנו אדיבה ורכה יותר, מפנייתו אל בן זוגו. לעומת זאת, בעל רואה בעובדה שאשתו ממלאת את תפקידה כהלכה, כדבר מובן מאליו. וכן האישה רואה את בעלה ממלא את תפקידו במסגרת הנישואין, כדבר המובן מאליו.



היטיבה להגדיר זאת העתונאית האמריקאית הנודעת דורתי דיקס: "מעניין שדוקא את הדברים הפוגעים ביותר, אנו אומרים לאלו הקרובים אלינו".



כיצד מבקשים טובה?



ניתן להבחין בשלוש מערכות יחסים של האדם עם הסובבים אותו: הוריו, החברה שסביבו ובן זוגו. בשלב הראשון הוא נמצא תחת חסות הוריו.



במערכת יחסיו עם הוריו הוא מקבל מהם הכול, וזאת אף מבלי שיבקש דבר. פעמים אין ספור הם נתנו לו את צרכיו, אף טרם רמיזה על נזקקותו. גם כאשר מצבם הכלכלי אינו שפיר, והדבר כרוך במאמץ רב, עדיין נהנים הם להעניק לו מכל טוב. בשלב השני בחייו, כשגדל והפך לאיש. במפגשו עם החברה, אין מעניקים לו מתנות חינם. עליו להשקיע כדי לקבל.



מובן שמוטב היה אילו העניקה לו החברה יחס דומה לזה שקיבל מהוריו, אך הוא משלים ומבין שלא ניתן לקבל מהחברה, בלא לתת תשלום כלשהו.

מבין שני שלבים אלו, השלב המכריע בחייו הוא תקופת היותו תחת חסות הוריו. תקופה זו מטביעה עליו את חותמה ומשפיעה באופן בולט על יחסו לבן זוגו ועל ציפיותיו ממנו. בהגיעו לשלב נישואיו, נראה לו, שיחסו של בן זוגו אמור להיות דומה ליחסם של הוריו אליו, ולא ליחסים שבינו לבין החברה. הוא משתוקק לחזור 'לתקופת בראשית' ולקבל הכול ללא מאמץ וללא בקשה.

אולם, למעשה, מערכת היחסים הזוגית דומה יותר למערכת היחסים שבינו לבין החברה, ולא לזו שבינו לבין הוריו. לא פעם הוא אינו מודע לכך, וכאשר הוא אינו מקבל מבן זוגו את הדבר המצופה, הוא מתוסכל.



לרוב אין אנו שומעים שבני הזוג פונים זה לזה בלשון רכה. לו אך היו מודעים לכך, ששותפם לנישואין הינו אנוכי (לפחות כמוהם...) היו מקדימים מלות ריכוך לפני פנייתם לבן זוגם: "אולי לא יקשה עליך", "אהיה אסיר תודה אם תוכל..." כמו כן לאחר שקיבלו ממנו דבר מה, יקפידו להכיר לו טובה. אולם רובם של הזוגות אינם נוהגים כן, משום שאינם לוקחים בחשבון שבן זוגם דואג בראש ובראשונה לצרכי עצמו, ובאם לא נספק לו את צרכיו, הסיכויים לנתינה חוזרת מתוך נכונות רבה, יפחתו מאוד.



מחוץ למסגרת הנישואין, כאשר האינטרס של צד אחד אינו עולה בקנה אחד עם האינטרס של הצד האחר, נוצר נתק, וכל צד מחפש כתובת אחרת עמה יוכל לנהל מערכת עסקית. לעובדה זו אין כל השלכה שלילית על המערכת הרגשית בין הצדדים. אולם במשפחה כאשר נוצר נתק כל אחד ימשיך לספק לבן הזוג את צרכיו, גם אם לא 'מתחשק' לו לעשות זאת, ואף אם הוא סבור שבן זוגו אינו ראוי לכך. אולם, תהיה זו נתינה כפייתית, נתינה עם תחושת ניצול, שבהכרח תשפיע לרעה על הקשר הרגשי בין בני הזוג ועל רצונם ההדדי ללכת זה לקראת זו.



המערכת הרוחנית והשלכותיה



המסקנה מהאמור: על בני הזוג לדבוק במטרת-על רוחנית למען בניה של חיי נישואין בריאים ומאושרים. עליהם לחיות למען מערכת רוחנית שתכוון את צעדיהם ותאפיל על הפרטים האפרוריים הקטנים של חיי היום יום. מערכת זו מעלה את חיי הנישואין לרמה איכותית יותר, ללא ירידה לפרטים בחיי היומיום – לחביתה שנשרפה או לכוס שנשברה... במישור הרוחני ימצאו שני בני הזוג תחום-על משותף, מהותי ומשמעותי, שיקרין גם על חייהם הארציים. הם ימצאו בו תכנים נשגבים המקרינים רוך וחום, נעימות ורצון להמשיך. המצאותו של גרעין מרומם בחיי הנישואין משפיע על המערכת כולה. הוא מעניק לה ממד נצחי ומכוון אותה אל מחוזות האושר.