|
|
|
השאלה
|
|
מהי תרומתם של דיני טהרת המשפחה?
|
|
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
|
|
תשובה מאת ערכים
|
כשם שיציאתנו מעולם החיים הינה תעלומה, ואין אדם המכיר את סוד המוות, גם כניסתנו לחיים עטופה תעלומות ומלאת רזין. נותן מתנת החיים, הקדוש ברוך הוא, קבע חוקים לבל ינטשו בני האדם את השותפות עמו ביצירת האדם. ביצירת החיים קבע היוצר את הקשר המותר בין המינים, ומסר לנו את מסכת הטהרה אשר מטרתה להנחיל חיים לבחיר היצורים.
כשם שאין האדם מסוגל לרדת לסוף טעמה של מצוה ממצוות ה', כך לא יוכל לרדת גם לסוף הבנתם של איסורי עריות. גם אילו יכול היה להכיר את הטעמים, הרי לא הטעמים שהבין אותם, הם הנימוק היחיד לשמירתם. ציווי הבורא הוא היסוד לקיומם. תפקיד האדם עלי אדמות הוא לקיים בכל עת את רצון בורא העולם. רק לאחר הנחת יסוד זו, נוכל לנסות להבין צדדים אחדים, מועט שבמועט, מאותם חוקים הבאים להסדיר את יחסי האישות.
לא נתעכב על התועלת הפיזיולוגית הקיימת בתחום הבריאות, ממנה נהנים האיש והאישה, החיים על פי יסודות אלה. מלבד זאת, הורונו חז"ל מה רב ערך ההמנעות מהתקשרות בימי הנידה, כדי לרענן את חיבת האישה לבעלה, וכפי שאמרו חז"ל: "כדי שתהיה חביבה על בעלה ביום טהרתה, כביום כניסתה לחופה". המטרה היא לחדש את ברית האהבה ביניהם, לבל יהפכו חייהם המשותפים לשגרה שוחקת.
דווקא בימינו מסוגלים אנו להבין את ערכו של הרענון ליצירת חיים הרמוניים ושלווים בין איש לאשתו. הסרת כל הכבלים בחיי האישות, עלולה להפכם לזולים והמוניים. רק ההמנעות, ההגבלה המוכתבת על פי חוקי התורה, מסייעת ליצירת היחס המתאים בין איש לאשתו, יחס שאינו מבוסס רק על תאוותנות. התורה הסמיכה את איסור אישה נידה לאיסור לקיחת אחותו, כדי להורות לנו שבחיי משפחה ישנן תקופות שבהן על האיש לחיות עם אשתו כאח עם אחותו. יחס של אחווה, לא זו בלבד שאינו מצמצם את הקשר המשפחתי הפנימי, אלא שהוא מעדן אותו ותורם לו מבחינה רוחנית וערכית כאחת.
הלכות טהרת המשפחה הן אחת ההוכחות הברורות לאלוקיותה של תורת ישראל! בחדר הפנימי של הבעל ואשתו, מקום אשר אליו לא יגיע שום חוק אנושי, ניצבים הבעל היהודי ואשתו היהודיה לפני בוראם, והם מקדשים את אהבתם. בזכות הטהרה יחסיהם נותרים בבחינת חתן וכלה. אהבה תורנית זו, היא האהבה שעליה אמר הנביא: "ומשוש חתן על כלה, ישיש עליך אלקיך" (ישעיהו ס"ב, ה'). דומה, שמאמר זה הוא אחד המאמרים הנשגבים ביותר על אודות יחס הבעל לאשתו. בזכות טהרת המשפחה נבדלת המשפחה היהודית מכל משפחות האדמה. היא זו אשר עשתה את עם ישראל לעם עולם, והעניקה לו את ממד הנצח.
האיש והאישה שותפים במידה שווה באחריות לקיום חייהם המשותפים. אולם הבורא חנן את האישה, יותר מן האיש, והעניק לה את הכוח לשמור מכל משמר על טוהר חייהם.
דווקא מפאת חשיבות הקשר הגופני אוסרת התורה קשר זה מדי פעם. הקשר הגופני מועיל ליצירת אחדות ולהעמקת האהבה, רק כאשר הוא נעשה: "ברצון שניהם ובשמחתם" (לשון רמב"ם בהלכות דעות, פרק ה'). גם המהר"ל מפראג מדגיש זאת: "אם אינה נהנית בדבר, אינה נדבקת עמו" (כתבי מהר"ל, גבורות ה', מ"ג). התורה מעוניינת שהחיבור בין הבעל לאשה יעשה מתוך רצון עז ובשמחה גדולה (גם הילדים הנולדים מחיבור זה, יהיו ילדים שלמים ואהובים, חכמים ונבונים, כפי שאמנם נכתב על כך רבות). מתוך הכרת גוף האדם, תיפקודו וכוחות הנפש שבאדם, על יתרונותיהם וחסרונותיהם, מאירה לנו התורה את הדרך שבאמצעותה יגיעו בני הזוג למימוש הפוטנציאל הרוחני הגבוה, הקיים בקשר הגופני.
השגת האחדות ואימוץ הקשר הנפשי המתלווה אליה, מכוח הנתינה הם באים. כוח הנתינה נובע משלימות ולא ממחסור! "הנותן" דומה לנהר זורם אשר מימיו המפכים עולים על גדותיהם. ליבו שלם ושמח, וחפץ הוא להתרחב ולהגיע אל זולתו.
התורה אוסרת את המגע הגופני בין הבעל לאשה כאשר לב שניהם אינו שלם, שמח וחפץ במגע זה. ממגע זה לא תבוא התפעלות הנפש, ולא תיווצר אחדות נפשית. המגע הפיסי מתנתק בתקופה זו מתכליתו הרוחנית. זאת ועוד, חפץ הלב במגע הגופני, תלוי בשני גורמים. האחד, בנסיבות חיצוניות, כמו לדוגמה, הקשר הרגשי שבינו לבינה. השני, בנסיבות פנימיות של כל אחד מבני הזוג כמו לדוגמה, במצבו הגופני, הרגשי והרוחני האישי של כל אחד מהם. ננסח זאת כך: כל אחד מבני הזוג מעוניין ושמח בקשר הגופני כאשר הקשר הרגשי בינו לבינה הוא טוב ונעים, וכאשר גופו, רגשותיו הפנימיים ומצבו הרוחני שלמים ומסוגלים להתאחד. מתי מתרחשת התאמה זו?
האישה, באופן טבעי, חיה במחזוריות. היא משתנה רגשית, פיסית ורוחנית. חיבור בין איש ואישה מבלי להתחשב במצבה של האישה ומבלי להתחשב בקשר הרגשי שבין הבעל לאישה, לא זו בלבד שאינו משיג את מטרתו (יצירת אחדות שלמה, קרי אהבה), אלא שהוא עלול לגרום לנזקים. נזק לבריאות הגוף, נזק לקשר הרגשי (רגשי שנאה ודחייה), וכל שכן שנגרם נזק במובן הרוחני, שמשמעותו חורבן הבית (נגרם גם נזק לילדים הנולדים כתוצאה מחיבור שאותו אוסרת התורה). מן הראוי לציין שקיימים מקרים בהם מצב הבעל הוא האוסר את החיבור, כגון, בשעה שהוא שתוי. על ההתאחדות להיעשות מתוך עירנות מלאה ולא מתוך ערפול חושים.
שמירה על טהרת המשפחה, היא מקור הרצון והשמחה של בני הזוג, מקור ה"דבק" המאחד את בני הזוג לשלם אחד. היא האמצעי ההופך את הקשר הפיסי לפעולה בעלת תוכן, קדושה ואהבת אמת.
תקופת הפירוד תורמת תרומה משמעותית לתקופה בה בני הזוג מותרים. היא משפיעה רבות על הקשר הרגשי שבין בני הזוג. תקופת הפסקת הקשר הגופני מאפשרת יצירת כמיהה וגעגועים, המולידים רצון עז יותר להיות בצוותא. גם לחווית החידוש קיים משקל רב. החידוש נוגד את השגרה ומונע את השעמום ביחסים, גורמים שהינם הרסניים מאוד בחיי הנישואין. באותה תקופה המודעות לעונג של ה'ביחד' עולה. בעקבות ההפסקה הזמנית הופכים הבעל והאישה למעין "חתן וכלה", מידי חודש בחודשו! כאשר האפשרות להיות בצוותא אינה מובנת מאליה, היא מוערכת הרבה יותר. בתקופות ההפסקה טמונה גם יכולת לווסת ולאזן מצבים שבהם אחד מבני הזוג מחפש יותר קירבה מרעהו. בכך הוא מונע מבן הזוג השני להגיע למצב של דחייה. היהדות מייחסת, כאמור, חשיבות רבה לתאוה בשעת האיחוד הגופני והיא זו שמגבירה את ההתאחדות הנפשית. גם מזוית ראיה זו מיוחסת חשיבות רבה לתקופת הפרידה, כי היא מגבירה את התאוה, ובעקבותיה את הקשר הנפשי.
זאת ועוד, לנוכח העובדה שהקשר הגופני נמנע מאיתם, נוצרת הזדמנות להתפתחות הקשר הרגשי. הם לומדים כיצד להתענג זה מזו, גם ללא האמצעי הגופני. הם לומדים כיצד לתקשר, וכשצריך – כיצד להתפייס, ושוב בלי "הדרך הקלה להחליק מחלוקות", דרך קלה שתוצאותיה אינן מחזיקות בדרך כלל מעמד.
מעבר לתרומת "הפרידה הזמנית" לקשר הרגשי ההדדי, היא גם תורמת ברמה האישית לכל אחד מבני הזוג, וממילא ניזון גם הקשר הרגשי שביניהם. בתקופה זו עורכים בני הזוג "אימונים" בתחום כוח האיפוק. ביסוסה של תכונה זו בכוחה להביא ברכה רבה. כמה "פגיעות" כהרמת קול, 'עקיצות', ביקורת ואף יצירת קשר גופני ללא רצון אחד מהם, יכולות להימנע על ידי מי שניחן בכושר איפוק זה. כוח האיפוק מגביר גם את האמון בין בני הזוג, שהרי הוא מסייע לכך שלא יתפתו לגירויים מחוץ לקשר שביניהם. האמינות חשובה מאוד לבניית קשר זוגי חזק ויציב. תקופה זו גם מסייעת לכל אחד מבני הזוג זמן לחיזוק החלק האישי והייחודי שלו, וכתוצאה מכך, כאשר הם מצטרפים שוב, הם מעשירים זה את זו. הם חיזקו את החלק באישיותם אשר שייך להם ורק להם, וחיזוק זה מביא ברכה רבה.
דיני הטהרה הם ביסודם חוקי תורה, כשם שהטבילה במקווה היא צו התורה. גם אם יתאמץ הרופא היהודי להוכיח בראיות חותכות ביותר, שהטבילה חשובה מבחינה פיסיולוגית, נוסיף לעמוד על דעתנו ונדגיש, כי ביסודה אין הטבילה אלא אחת ממצוות התורה, צו הבורא, ואין לנו צורך בתוספת הסבר, באישור או בהסכמה לחשיבותה. העובדה שדיני הטהרה פועלים ביעילות גם מבחינה רפואית וגם מבחינה נפשית-רוחנית, עשויה רק לשמש כהוכחה נוספת להשקפת היהדות, כי קיים קשר הדדי הדוק בין העניינים שברוח לבין העניינים שבגוף ובחומר. אולם היסוד של מעשים אלו הינו רוחני.
|
|
|
|
|
|
נתקבלו 1 תגובות
פתיחת כל התגובות
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הרשם עכשיו!
