|
|
|
השאלה
|
|
מדוע בארץ המובטחת אין אוצרות טבע, ואפילו המים נמצאים בה בצמצום?
|
|
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
|
|
תשובה מאת ערכים
|
עם ישראל, היושב בארץ, נצטווה שלא לעבד את אדמתו בשנת השמיטה. וכך נאמר בתורה: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו? וציוויתי את ברכתי לכם בשנה הששית, ועשת את התבואה לשלש השנים" (ויקרא, כ"ה כ'-כ"א). החקלאי בן ארץ ישראל, הנוהג מדי שנה בשנה לזרוע כמות מסויימת של גרעינים, ולהפיק ממנה יבול בכמות ידועה, מובטח לו כי בשנה השישית לשמיטה יאסוף לביתו תנובה הגדולה פי שלוש מהרגיל. כל זאת, כדי שיהיה לו מקור מחיה בשנה השביעית, שבה נאסר עליו לזרוע ולקצור. החקלאי שזכה ביבול זה, חש בעליל כיצד מן השמים דואגים למחייתו, וכי אין הוא מושלך לחסדי הגורל העוור.
למעשה, לא רק אחת לשבע שנים זכה יושב הארץ להתגלות ההשגחה הפרטית בפרי אדמתו. כל יבולי השדה גדלים במשך כל השנים מכח ההשגחה הישירה והמיוחדת של הבורא על ארץ נחלתו. מקורות המים בארץ דלים הם, וכך נאמר לנו מראש: "כי הארץ, אשר אתה בא שמה לרשתה, לא כארץ מצרים היא... אשר תזרע את זרעך, והשקית ברגלך כגן הירק. והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה, ארץ הרים ובקעות, למטר השמים תשתה מים" (דברים י"א, י'-י"א). השוני הקיים בין ארץ ישראל לבין שכנותיה אינו מקרי, הוא מהותי ומכוון מראש.
קיימות שתי אפשרויות לדאוג לתזונתם של אנשים. האחת, למלא את מחסורם מדי יום ביומו, והאחרת להפקיד בידם מלאי מזון גדול, אשר ממנו הם יכלכלו את עצמם במשך תקופה ארוכה. ההבדל בין שתי הדרכים נעוץ במידת מעורבותו של האחראי לתזונה. את הקרובים אליו ואת היקרים לו, הוא יפרנס ישירות מדי יום ביומו, ואילו לכלכלת האחרים הוא ידאג בצורה כוללנית. ארץ מצרים קיבלה מאת הבורא מקורות מים קבועים אשר מהם ניזונים יושביה, ואילו ארץ ישראל מצויה תחת חסותו הישירה של הקב"ה, והוא עצמו מספק את צרכיה מדי יום ביומו. לפיכך, חסרה ארצנו מקורות מים קבועים, כלכלתה של הארץ תלויה בגשמים היורדים בחסדי שמים. הארץ נמצאת תחת השגחתו הישירה של ה', וסיפוק צרכיה נעשה על ידו, כדי להדגיש את חיבתו המיוחדת של ה' אליה ואל יושביה.
כיום אנו מצויים במשבר חמור. אוצרות המים של הארץ הולכים ומתדלדלים, ומדי שנה בחודשי החורף אנו מייחלים ומתפללים לבוא הגשם.
כמדומה, שאם היתה לנו אפשרות לבחור בין אספקת מים סדירה ומובטחת מראש, כדוגמת מי הנילוס, לבין מי גשמים, היינו בוחרים ללא היסוס באפשרות הראשונה, למרות הטרחה הכרוכה בשיטה זו. אם כן, מדוע התורה מציינת לשבח את המציאות הארץ ישראלית? נראה לומר שהתורה רואה בתלות במי הגשמים יתרון ולא חסרון. הסיבה לכך מבוארת בפסוק הבא:
"ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלקיך בה, מראשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים י"א, י"ב).
במצרים קיימת אספקת מים מובטחת מראש, והאדם אינו חש שהוא תלוי בחסדי שמים. לעומת זאת, ארץ ישראל זקוקה לגשם ואין לגשם זה קביעות. השגחה אלוקית היא המפקחת על גורל המים בארץ ישראל בצורה ישירה.
אומות העולם מעדיפות להיות רחוקות, כביכול, מעיני הבורא. הן מבקשות שיעזבו אותן לנפשן. לעומתן, עם ישראל מעדיף את הקרבה לאלוקים, את התחושה של ההמצאות תחת פיקוחו הישיר, למרות הקושי הכרוך בכך.
קשיים אלו מחזקים ומחשלים את הביטחון בה'. ביטחון זה - טמונה בו ברכה. הוא מקרב את האדם לבורא, וקירוב זה מביא הן להתעלות רוחנית והן לשפע ברכה בתחום החומרי.
|
|
|
|
|
|
|
הרשם עכשיו!
