מדוע חג הסוכות מכונה זמן שמחתנו?

חג הסוכות שונה ברקעו ההיסטורי-לאומי מחג הפסח ומחג השבועות. בעוד ששני אלה באים להזכיר את המעשה החד פעמי של יציאת מצרים ונתינת התורה – בא חג הסוכות להזכיר את מעשי ה' ואת חסדיו לכל יחיד ויחיד.

השהות במדבר נמשכה, ארבעים שנה. והסוכות שבהן ישבו – בין אם היו אלו ענני כבוד, ובין אם היו אלו סוכות ממש – הגנו על העם מפני השפעותיו השליליות של המדבר. הישיבה בסוכה כיום מהווה כלשון התורה, זכר לאותה ישיבה: "למען ידעו דורותיכם, כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כ"ג, מ"ג).

הזכר אינו רק זכר הסטורי. הוא מהווה גם "שיעור" מחנך. היציאה מן הבית והכניסה לסוכה למשך שבעה ימים מצביעה על האמונה בה', שהינו מגן, מושיע ופורס חסות. העובדה – שהסוכה חייבת להיות נטולת קורת-גג, והסכך אינו אלא "פסולת גורן ויקב" – מעידה, כי ה' הוא המקרה האמיתי של קורת הגג, וכי הוא זה שפורס את סוכת שלומו על עמו. הסוכה באה, איפוא, לחנך להכרה בה' ולאמונה: "כי יצפנני בסוכו ביום רעה, יסתירני בסתר אהלו, בצור ירוממני" (תהלים כ"ז, ה'). תמיד ה' מגן על עם ישראל.

ביושבו בסוכה, באותו מבנה ארעי, חסר קורת גג והגנה, נמצא היהודי ב"קו האמצע" שבין ההכרה בה' – כמגן, מושיע ושליט על הכול - לבין התחושה כי "אני ואפסי עוד". הוא מתנדנד בין ההבנה, כי הכל מאת ה', מצד אחד, לבין הרצון להכיר ביכולתו העצמאית, בכוח ידו ובכישוריו מצד שני. לפיכך צוותה התורה: "שבעת ימים תחוג לה' א-לוהיך במקום אשר יבחר ה', כי יברכך ה' א-לוהיך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך" (דברים ט"ז טו).

מצוות סוכה מצביעה על קירבת הבורא ועל אהבתו לישראל.

הסוכה היא, כביכול, בית של ה', שאנו זוכים לשבת בו בצוותא עם האב הרחמן. היא מהווה שלב מתקדם בסולם ההתעלות של עם ישראל, לאחר הימים הנוראים ואור התשובה הבוקע מהם. כל אלו מהווים הכנה רבתי לקראת חג הסוכות, המסמל את שיא הדביקות של ישראל באביהם שבשמים. הציווי שנאמר לישראל להכנס לסוכה, משמעותו הזמנה להתגורר במדורו של המלך.

הסוכה, שהיא זכר לענני הכבוד, מהווה מעין שיחזור של מצבם הרוחני הנשגב של ישראל במדבר סיני. כל שנה במועד זה אנו חווים את דוגמת החוויה, שעליה נאמר: "זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיה ב', ב'). היציאה לסוכה מהווה סמל עילאי לחופת הכלולות שבין הבורא לכנסת ישראל. הסוכה הינה מעין "אהבת כלולותייך" כפי שהיה במדבר סיני.

לעתיד לבוא יגיע זמן שבו דרגתם הרוחנית של ישראל תתנשא ותעפיל מעבר לזו של מלאכי השרת. קורטוב מתחושה עילאית זו ניתן לטעום גם בעולם הזה, בצל הסוכה.

עם ישראל מסוגל להכנס עם כל גופו לסוכה רק אחרי הטהרה של יום הכיפורים. אלמלא זכינו לטהרה אדירה זו, ספק רב אם היתה לנו גישה לסוכה, ששם ה' נקרא עליה.

הסוכה צריכה להיבנות כדירת ארעי, וההוראה לשבת בסוכת החג משמעותה נטישת האחיזה בקנייני העולם הזה. העקירה מהחומר צריכה להיות משולבת בהתכנסות לצל כנפי השכינה. הבריחה מההשתקעות בגשמיות חייבת לנבוע מרצון עמוק להידבק ברוחניות. אמנם במושגי העולם הזה הסוכה נראית כדירת ארעי, אולם היא דירתה האמיתית של הנשמה, שהיא עיקר האדם. זהו צל רוחני קדוש מסוג גבוה, שמי שמתעלה מהבלי העולם הזה חש בו עונג נפשי רב ביותר.

כל מהותה של הסוכה היא התכנסות לצל האמונה והרוחניות. התורה העידה עלינו שאמנם "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות", כלומר, שלכל אחד מאיתנו קיימת אפשרות להתקשר ולהידבק בקדושת הסוכה.

החובה לעלות לירושלים ולחגוג שם את חג הסוכות, באה, איפוא, להטות את הכף לצד הרצוי, ולהחדיר ללב ה"מצליחן" את הידיעה, כי כל ההצלחה אינה אלא ברכת ה' וכל שגשוג אינו אלא תוצאה של ישועתו. השהות בירושלים, במרכז הרוחני המקודש של האומה, תיטע בחוגג את ההכרה הנדרשת. גם אלה, שאינם יכולים לעלות לירושלים, יודעים, כי עצם החובה להראות ב"מקום אשר יבחר ה'" מצביעה על כך, שהתודה והברכה היא לה', ולא ליכולת העצמית.

אך בהכרה בלבד אין די. היא עלולה להשכח ולחלוף. לפיכך, דרשה התורה גם שמחה: "ושמחת בחגך, אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" (דברים ט"ז, יד). שמחה זו אינה שמחה של רגע, של אירוע מפתיע, הגורם מטבעו להתפרצות חד פעמית וחולפת, שמחה זו היא שמחה של שביעות רצון, של קורת רוח, של סיפוק ושל נחת. שמחה מסוג זה – מאריכה ימים.

בסוכות אנו באים, להתחנך, כי ה' הוא השליט, הוא המגן, הוא הכל-יכול, והוא זה שמספק את כל הטוב והשפע שבידינו.