מאין נובעת הזיקה של עם ישראל לארץ ישראל?

המקור לזיקה של עם ישראל לארץ ישראל נעוץ בהבטחות הקב"ה לאברהם אבינו בבואו לארץ כנען, וביתר תוקף בהתגלות ה' אליו בברית בין הבתרים. הבטחה זו הפכה למציאות קיימת עם יציאת עם ישראל ממצרים וכניסתם לארץ על פי ציווי ה'.

מאז אותה שעה התפתחה אהבה פנימית עמוקה בין עם ישראל לארץ ישראל, אהבה אשר אלפי שנות נדודים וניתוק לא יכלו לכבותה. מיום גלות עם ישראל מארצו לא חדלו היהודים לנסות להגיע אליה ולזכות לחונן את עפרה. יחידים וקבוצות עזבו את ארצותיהם ואת רכושם ועלו ארצה. הם עשו זאת למרות המחיר הגבוה שהיה עליהם לשלם על כך: המרת תנאי חיים נוחים בחיי סבל ודוחק.

ארץ ישראל מוזכרת בתפילות היומיומיות ובברכות רבות. אנו מעלים את זכרה בעת שמחה ובשעת צער. אין יום שבו לא עולה זכרון הארץ בלבו של בן עמנו. לארץ יש גם חלק מכריע בעצוב דמותו של כל יהודי. תפקידה הרוחני של ארצנו אינו מצטמצם בהיותה בית לאומי לעמנו, כפי שיש מולדת לכל עם ולשון. לארץ ישראל יש קשר לבנין אישיותו של היחיד ולהשפעה על צביון כלל האומה.

הרמב"ן מונה את מצוות יישוב ארץ ישראל כאחת מתרי"ג המצוות, ופוסק שחייבים במצוה זו גם בזמן שאין בית המקדש קיים. חובתו של כל יהודי לעלות לארץ, לגור בה ולפתחה כדי שלא תישאר שממה. ידוע שהרמב"ן עלה בסוף ימיו לארץ והתיישב בה.

ראשוני הגולים לאחר חורבן בית המקדש הראשון נשבעו שבועה על נהרות בבל: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (תהלים קל"ז, ה'-ו'). את קיומה של השבועה הם הורישו לצאצאיהם אחריהם בכל הדורות.

לא ככל הארצות היא ארץ ישראל. היא מורכבת מרבדים רבים; יש בה רובד גשמי, היא הארץ שאותה אנו רואים בעינינו, והיא האדמה שאנו דורכים עליה. אך אין זה הכל, וגם לא העיקר. כשם שהאדם מורכב מגוף ונשמה, כך ארץ ישראל יש לה גוף שניתן למששו, ונשמה שאינה ניתנת לראייה מוחשית, אך היא מציאותית לא פחות.

מנין לנו זאת?

אברהם אבינו קיבל הבטחה מפורשת: "כי את כל הארץ אשר אתה רואה, לך אתננה" (בראשית י"ג, ט"ו). היכן ומתי קויימה הבטחה זו? הלא כל ימיו היו הוא ובניו נודדים, גרים ואורחים בארץ? התשובה היא שלא לבעלות על אדמותיה היה אברהם זקוק באותה שעה. הוא ראה לפני עיניו את סגולותיה הרוחניות של ארץ ישראל, את ארץ ישראל של מעלה. את הארץ הזאת הוא קיבל. הוא זכה בה במלוא מובן המילה. מלבד ההבטחה לתת לבני בניו את הארץ בפועל, הוא זכה לקבל את כבר באותה שעה את סגולות הארץ ואת ערכה הרוחני.

בחלומו של יעקב נאמר: "הארץ אשר אתה שוכב עליה, לך אתננה ולזרעך" (בראשית כ"ח, י"ג). רש"י מפרש את הביטוי "שוכב עליה" בצורה מילולית: קיפל הקב"ה כל ארץ ישראל תחתיו. מה אירע באותו רגע לכל העיירות והכפרים שבארץ, וכי נשארו תלויים באויר? חייבים אנו לומר, שלא ארץ ישראל של מטה, זו הנראית לעין, התקפלה מתחת ליעקב אבינו, אלא ארץ ישראל הרוחנית, ארץ ישראל של מעלה.

להבחנה זו בין ארץ ישראל הגשמית לבין ערכיה הרוחניים קיימת השלכה גם לאורך כל הדורות.

שונה הוא הקשר שיש לעם ישראל לארץ ישראל, מהקשר שיש לאומות אחרות אל ארצן. הבעלות של עם ישראל על ארץ ישראל היא נצחית. עובדה היא שבמשך אלפיים שנות הגלות לא הצליחה אומה כלשהי להתבסס בארץ, עד לשעה שבה הוחזרה הארץ לעם ישראל. תופעה זו אין לה אח ורע בהיסטוריה.

אך למרות זאת מדגישה התורה שוב ושוב, שלאמיתו של דבר איננו בעלים על הארץ. במצוות שנת היובל מצווה התורה שכל קרקע הנמכרת בארץ ישראל [בתקופת בית המקדש] תוחזר למוכר בשנת היובל. הנימוק כתוב בתורה: "והארץ לא תמכר לצמיתות, כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי" (ויקרא כ"ה, כ"ג).

כדי להשריש בלבנו את התחושה שהארץ היא של הבורא, מחייבת התורה את החקלאים להביא את ביכורי פרותיהם לבית המקדש ולומר: "הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי" (דברים כ"ו, ו'). הבאת הביכורים באה להזכיר לאנשים שוב ושוב מי הוא בעל הבית האמיתי על הארץ כולה.

אילו היינו מקבלים את הארץ במתנה גמורה ובקנין מוחלט, היינו מאבדים אותה לנצח בשעה שגלינו ממנה, כמו שאירע לכל האומות שגלו מארצן. אך ארץ ישראל שייכת לבורא עולם, ואי לכך אין באפשרותנו לאבד אותה. הוא שמר אותה עבורנו עד שחזרנו אליה. דומה שזוהי ההבחנה בין קנין רוחני לקנין גשמי. על הארץ חופפת בעלותו הרוחנית של ה' והיא המשפיעה על קשרנו הערכי עם ארץ האבות.

גם אחרי דורות רבים של גלות רחוקה ממכורתו, הרגיש עם ישראל את עצמו קשור באלפי נימים למולדתו. יהודים בבבל ובספרד, בצרפת ובאשכנז, בפולין ובתימן הרגישו שביתם הוא ארץ ישראל, וישיבתם בחו"ל היא ארעית בלבד. מאות רבות של שנים לא היה ביכולתן לכבות את האהבה שרחש עם ישראל לארצו. תופעה זו היא אחד מפלאי הקיום היהודי.

קשר עמוק ורב שרשים קושר את העם לארץ, קשר אשר אין לו אח ורע בתולדות האומות, שורשו נעוץ במקומה של הארץ בתודעת האומה.

זאת ועוד, מצוות העליה לארץ, ואפילו התשוקה אליה, היו קיימות שנים רבות בטרם היה עם ישראל לעם, ואפילו קודם שהתגוררו בה. אברהם העברי נצטווה על ידי ה' לעלות לארץ ישראל מעיר מולדתו אור כשדים. יצחק אבינו נצטווה: "גור בארץ הזאת... אל תרד מצרימה" (בראשית כ"ו, ג'). כל זה היה בטרם היתה האומה הישראלית לאומה, בהיותה רק משפחה שבניה היו היחידים שהכירו את בוראם, הם כבר נשאו את אמונת היחוד בליבם והכריזו עליה קבל תבל ומלואה.

רבי יהודה הלוי, חובב ציון הגדול, כותב בספרו "הכוזרי" שאין ארץ ישראל מטרה לעצמה. ארץ ישראל היא אמצעי למטרה ולתכלית הכללית של עם ישראל בבריאה כולה. וכך הוא כותב: "לא יתכן להגיע אל הענין האלוקי מבלעדי המקום הזה". השלמות הרוחנית של עם ישראל לא תיתכן אלא בארץ הקודש. עם ישראל, המצפה לעתיד המיועד לו, שואף לשיבה לארצו, כי רק בה הוא יוכל למלא את יעודו האלוקי. בשמירת התורה והמצוות על אדמת הקודש - תגיע האומה ליעודה. השאיפה לארץ היא חלק משאיפה כללית לחזרת האומה לאלוקיה, ולתיקון העולם כולו במלכות ש-ד-י.

שאיפות האומה במשך שנות אלפיים לא התבטאו בתקוות מדיניות. בכל שנות נדודיו במדבר העמים לא התייחס עם ישראל לארצו כאל "פיסת קרקע ליהודי הנודד". הרגשות והתקוות של האומה כולה היו רגשות על טהרת הקודש. היחס לארץ היה כאל מקום ה', מקום השראת השכינה. הגשמתו המלאה של יעוד זה תהיה עם ביאת המשיח והקמת בית המקדש השלישי כמקום מרכזי לעבודת ה'.

כך היתה תפיסת עולמם של היהודים במשך שנות אלפיים. משורש קדושה זו נבעה חיבתם ותשוקתם אליה, ומכאן נבע גם בטחונם המלא בזכותם עליה.