מדוע הנשמה היא בת אלמוות?

מתחילת יצירתו של האדם נוצקה בו תרכובת של גוף ונשמה. התורה מתארת את בריאת האדם באומרה (בראשית ב, ז): "וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים". לגופו של האדם, שאינו אלא חומרי, נופחה נשמה עליונה מפי הבורא עצמו. תרכובת זו היא היוצרת את ה"אדם". שני מרכיבים ראשיים אלו שבאדם, גופו ונשמתו, משתייכים לתחומים שונים לחלוטין. בהתאם לכך, למרות היותם דרים בכפיפה אחת, חלים עליהם חוקים שונים. על הגוף חלים כל הכללים הקיימים בעולם החומר. אחד הכללים הבסיסיים הוא שחומר אינו יכול להתקיים לעולם. כל עצם חומרי עתיד במוקדם או במאוחר להתפרק ולהתכלות. לעומת זאת ביחס לנשמה המצב שונה. הנשמה היא עצם רוחני טהור, ואין לה שייכות כלשהי לעולם החומר. לכן, החוקים הפיסיקליים אינם חלים עליה, והיא בת אלמוות. הנשמה הינה יישות בלתי חומרית, והיא צריכה להתקיים לנצח. עפ"י הסבר זה נבין מדוע לא נאמרה בתורה הבטחה שכגמול עבור קיום המצוות, הנשמה תמשיך להתקיים בעולם הנשמות. הקיום הנצחי הינו "טבעי" עבור הנשמה, שהרי לכל עצם רוחני אין כליון, ואם כן, אין צורך להזכיר זאת. החידוש הינו התופעה ההפוכה: יתכן שנפש כלשהי תאבד ותכלה! ואמנם אפשרות "ניסית" זו מופיעה בתורה כעונש על חטאים חמורים, עונש זה נקרא: כרת. יש להוסיף, שאדרבה, דוקא לנוכח העובדה שהתורה מבליטה את עונש כריתת הנפש במקרים חריגים, משתמע בבירור שמי שאינו נגוע באותם עוונות, נפשו תתמיד בקיומה הנצחי. השאלה אם האדם יחיה לנצח או שמא ימות, תלויה בשאלה הגורלית עם מי משני מרכיבים אלו מזדהה אישיותו של האדם, עם גופו או עם נשמתו. האדם חי את כל שנותיו בחברת גופו, ויותר מכך, פעילות חלקו הגופני הינה בולטת ביותר. לכן, הוא עלול לשכוח את העובדה שנופחה בו נשמה אלוקית. הוא עלול לראות בגופו את חזות הכל. הוא עשוי לאכול, לשתות ולחיות את כל חייו כשאר היצורים שנבראו בתבל כשהם בעלי גוף, ואילו את חלקו הרוחני הוא עלול לזנוח ואף לנוון. ניתנה לו בחירה, אך הוא לא בחר בחיים! מאידך, האדם מסוגל לחיות את חייו מתוך הזדהות מוחלטת עם נשמתו הרוחנית, לפעול בהתאם להוראותיה, ולראות בחלקו הגופני גורם המסייע לפעילות הנשמה. החי את חייו באופן זה חל עליו הכלל: "הצדיקים במותם, קרויים חיים".